קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

מכה לאיגודי העובדים

מושל ויסקונסין, סקוט ווקר. כישלון האיגודים מסמן קו פרשת מים

יום שלישי, 5 ביוני 2012, ייזכר כראשית הדעיכה הארוכה של איגודי העובדים במגזר הציבורי בארצות הברית. קדמה לדעיכה זו ההתכווצות של איגודי העובדים במגזר הפרטי, המייצגים כיום פחות מ-7% מהעובדים האמריקאים. כישלונם של האיגודים להדיח מכהונתו בהליך בחירות מיוחד את מושל ויסקונסין הרפובליקאי, סקוט ווקר – הפעם הראשונה בתולדות ארה"ב שהליך כזה נכשל – הוא רגע מכונן מבחינת האיגודים. כפי שקרה לאיקרוס, משנמסו כנפי השעווה שלהם, הצלילה מטה היא בלתי נמנעת.

הרפורמה שניסה ווקר לערוך באיגודים המקצועיים לא הובנה היטב. בתחילה ביקש המושל לצמצם את ההטבות שקיבלו חברי האיגודים – הטבות מפליגות ביחס למשלם המסים הממוצע בוויסקונסין. סוגייה זו ירדה מעל הפרק לאחר שהאיגודים הבינו שניסיון להגן על הבלתי-ניתן-להגנה (כלומר, זכויות היתר שלהם) יכתים את תדמיתם לקראת המאבק העתידי והמכריע.

לכן הם שינו את נושא המאבק לזכות לנהל משא ומתן קולקטיבי, שאותו הגבילו הרפורמות של ווקר באורח חמור. במדינה כמו ויסקונסין, בעלת היסטוריה ארוכה של חקיקה פרוגרסיבית (ב-1959 היתה ויסקונסין המדינה הראשונה שהתירה בחוק התאגדות של עובדי ממשל), חשבו איגודי העובדים שביכולתם לנצח בקלות.

אך עם התקדמות מסע הבחירות להדחתו של ווקר, הפסיקו הדמוקרטים לדבר על הזכות לנהל משא ומתן באופן קולקטיבי, משום שהתברר להם שזה עניין חסר סיכוי. ווקר הצליח לשכנע את ציבור הבוחרים ששנים של חיבור משחית בין איגודי העובדים לפוליטיקאים הביאו את המדינה אל סף פשיטת רגל. ווקר גם הצליח להדגים את ההשפעות החיוביות של היפוך המגמה: גירעון תקציבי עצום הוקטן בלי להעלות מסים, הפסקת ביטוחי בריאות נוחים של עובדים ממשלתיים הביאה לחיסכון משמעותי בבתי הספר, ונרשמה עלייה מתונה בשיעור התעסוקה.

הסיפור האמיתי היה שהחוק החדש שהעביר ווקר הפסיק את הגבייה האוטומטית של דמי חברות באיגודים. זה היה לב לבו של העניין, אך אף אחד לא העיז לומר אותו. וזו גם היתה הסיבה לכך שאיגודי העובדים החליטו לבסוף להסתכן בניסיון ההדחה. משום שמרגע שווקר הפסיק את הגבייה האוטומטית, החברות באיגוד המקצועי נעשתה וולונטרית באמת. והתוצאה? החברים נמלטו על נפשם – בתוך פחות משנה איבד AFSCME, איגוד העובדים במגזר הציבורי השני בגודלו בוויסקונסין, יותר ממחצית חבריו.

זה היה צפוי. באינדיאנה, שבה המושל הרפובליקאי מיץ' דניאלס חוקק רפורמה דומה לפני שבע שנים, איבדו איגודי העובדים הממשלתיים 91% מחבריהם המשלמים דמי חבר. בוויסקונין, ראשי הדמוקרטים וראשי האיגודים (שהם היינו הך) הבינו מה מוטל על הכף אם ווקר ינצח: לא הטבות, לא "זכויות", אלא עצם קיומם של האיגודים.

וכך, הם נאבקו, והם הפסידו. שוב ושוב. בתחילת יוני נכשל ניסיונם השלישי, והאחרון, לבטל את הרפורמות של ווקר. באפריל 2011 הם הריצו מועמדת לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של המדינה, שהיתה צפויה, אילו זכתה, לבטל את חוק הרפורמה. היא הפסידה. ביולי ואוגוסט 2011 הם יזמו בחירות הדחה של סנאטורים; הם היו זקוקים לשלושה סנאטורים כדי להחזיר לידיהם את השליטה הדמוקרטית, אך גם הפעם הם נכשלו. וכעת הגיע קרב הווטרלו שלהם. ווקר הביס את המועמד של הדמוקרטים למושל בפער גדול יותר מהפער שבו זכה לפני שנתיים, בטרם חוקק את הרפורמות.

כישלון האיגודים מסמן קו פרשת מים היסטורי. הם ביקשו להפוך את ווקר לדוגמה ומופת. אך היה זה דווקא הוא שהפך אותם לדוגמה ומופת. ממוסד שמטרתו היתה להגן על חבריו נהפך האיגוד לגוף מנופח עם הרבה עושר, כוח ויהירות – וזאת הודות לעשרות שנים של עסקות נוחות עם פוליטיקאים קנויים. האיגודים הגיעו למצב של שליטה בפועל בכל תחום בניהול הממשל, החל בשכר וכלה בחוקי העבודה – תחומים אשר, על פי עקרונות הממשל בארצות הברית של אמריקה, אמורים היו להיות נתונים לשליטתם הריבוני של האזרחים.

מדוע האיגודים הפסידו? משום שהנוסטלגיה לתור הזהב של האיגודים כבר לא מרגשת כל כך, בעיקר לא כאשר תנאי החיים של העובדים הממשלתיים טובים יותר משל משלם המסים הממוצע שעל כספו הם מתקיימים. היה זה גם הודות להתחזקותה של שמרנות חדשה, המחויבת לממשל מצומצם ולחברה אזרחית חזקה יותר, מהסוג שהיכתה את הדמוקרטים שוק על ירך בבחירות האמצע בקונגרס ב-2010.

אך בעיקר היה זה משום שבסופו של דבר, המציאות מנצחת. כפי שניסח זאת פעם הכלכלן הרב סטיין: מה שלא יכול להמשיך, לא ימשיך. איגודי העובדים במגזר הציבורי, שפעלו כפי שחשש בזמנו הנשיא פ"ד רוזוולט, מתוך ניגוד עניינים מובנה ביחס לחובותיהם שלהם, כרתו את הענף שעליו ישבו, משום שהפכו את מוסדות הממשל לחסרי יכולת קיום כלכלי, בדיוק כמו במדינות הרווחה הקורסות שבדרום אירופה.