קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

אירופה על פי האייק

האייק. מדינות ששולטות בהכנסות ומחלקות אותן לפי רצון הביורוקרטיה נמצאות כיום על סף פשיטת רגל

פרידריך אוגוסט האייק, שמת השבוע לפני 20 שנה, היה אחד ממדעני החברה המובילים של המאה הקודמת. זוכה פרס נובל לכלכלה, האייק זכור בעיקר הודות לתובנה מכרעת שהובילה את ביקורתו על השיטה הסוציאליסטית. בחברה קיימת "בעיית ידע", לדבריו, שכן הכלכלה מצריכה תיאום בין כוונותיהם של פרטים. הידע הרלוונטי לתכנון כלכלי הוא מפוזר בחברה, ואינו מרוכז. אם התיאום בעייתי במערכת של שוק חופשי, במצב של תכנון מרכזי התיאום הוא כמעט בלתי אפשרי.

את הביקורת הזאת השמיע האייק כלפי הסוציאליזם בגירסתו הטהורה, אך היא נכונה גם כלפי הגירסה המרוככת יותר שאומצה במרבית הדמוקרטיות האירופיות. מערכות רווחה ממשלתיות מנוהלות בהכרח על ידי ביורוקרטיות. ממשלות מחלקות את משאביהן באופן גרוע – ללא כל קשר לכוונותיהן. הריכוזיות גורמת לכך שאין זה אפשרי לאסוף ולעבד את כל המידע הנחוץ. זה נכון עבור כל תוכנית-על של תכנון תעשייתי, כשם שזה נכון עבור מערכות הרווחה, שמאפיינות את המודל החברתי של אירופה.

האייק לא התעלם כמובן מצרכיהם של העניים או החולים, ואף תמך במידה מסוימת של רשת ביטחון. אך הוא היה מודע מאוד לכך שדמוקרטיות מערביות עמדו על ספה של, כפי שכתב ב-1960, "מדינת משק בית, שבה כוח פטרנליסטי שולט ברוב ההכנסות של הקהילה ומנתב אותן לאינדבידואלים בצורות ובכמויות שהוא חושב שהם צריכים או שמגיעים להם". ללא קשר לכוונות יוצריה, בלתי נמנע שמערכת שכזאת תייצר חוסר יעילות ובזבוז.

מדינות ששולטות ברוב ההכנסות של הקהילה ומחלקות אותן לפי רצון הביורוקרטיה נמצאות כיום על סף פשיטת רגל. עם זאת, הפתרון של האייק – ממשלה מוגבלת שמאפשרת לשוק החופשי לפרוח – אינה צוברת פופולריות, לפחות לא באירופה. אחת הסיבות לכך היא שאנשים רבים מאמינים שמערכת של שוק כרוכה באי-צדק מיסודה, בעוד שהמודל החברתי האירופי מנסה לשלב צבירת הון עם חלוקה מחדש, לכאורה לטובת הנזקקים, כדי להבטיח מידה כלשהי של "צדק חברתי".

האייק עצמו לא טען שתחרות בשוק החופשי תמיד תתגמל את האנשים הראויים. אנו לא משתפים פעולה, הוא כתב, מכיוון שאנחנו חשים בצורך לתגמל אחרים לפי סגולותיהם. תגמול בחברה תלוי במשחק ההיצע והביקוש, ובסופו של דבר ברצונותיהם ובצרכיהם של הצרכנים.

האייק ציין שהתיאוריות שהתמקדו ברעיון של "צדק חברתי" מתבססות על מודל של קבוצות קטנות יותר. בקבוצות הקטנות שבהן בני האדם חיו במשך רוב ההיסטוריה שלנו, אנשים תוגמלו והתקדמו בחברה הודות לחזון משותף. זה קורה גם בקרב חברות גדולות יותר: יש ארגונים – כמו למשל תאגיד, צבא או כנסייה – שבהם אנשים מתוגמלים מכיוון שהצטיינו במדד מסוים.

לא נכון לומר שהשוק מתגמל את הטובים או את החכמים יותר. אלא שהטיעון של האייק שונה. חברת בני אדם גדולה – כזאת שמבוססת על שיתוף פעולה עם זרים בקנה מידה גדול כמו מדינה – אינה צריכה לנסות את ידה במשחק "התגמול הראוי", מכיוון שאינה בנויה לכך.

המודל החברתי האירופי, שאיגודים מקצועיים ומפלגות פוליטיות עדיין מגנים עליו בחירוף נפש, היה מוטעה מיסודו. מערכת שוק אינה יכולה לתפקד כראוי אם החברה מתכוונת לחלק פרסים ועונשים כמו מורה בכיתה. מוסדות שוק, יש לזכור, הם אנונימיים ועיוורים.

המודל החברתי האירופי הגיע כעת לנקודת השבירה הבלתי נמנעת שלו. ופרידריך האייק, 20 שנה לאחר מותו, עדיין מספק את ההסבר המשכנע ביותר לשאלה מדוע המודל חייב היה להגיע לנקודה זו.