יורו – התסריט הגרוע ביותר

נשיא צרפת ניקולא סרקוזי (תצלום: ארמון האליזה)

מנהיגי אירופה בילו את הקיץ האחרון בניסיונות נואשים להציל את המטבע המשותף, היורו. זה לא מפתיע: היורו הוא רעיון שמבוסס על חוסר יושרה כלכלית ופוליטית, ושבבסיסו עומד כשל שבו אדריכליו מעולם לא העזו להודות – לנוכח העובדה שכלכלות גוש היורו שונות כל כך אחת מהשנייה, כיצד ניתן ליישם שיעור ריבית אחיד לכולן? וכיצד מדינות אלה, שאיבדו שליטה על המדיניות המוניטרית שלהן, יכולות להמשיך ולשלוט בחובן הלאומי ובגירעונן?

שאלות אלה היו חסרות חשיבות אם האיחוד המוניטרי היה גם איחוד תקציבי. המשמעות היא כי מערכת היורו היתה צריכה לכלול אפשרות של העברות מס, כמו בארצות הברית לדוגמה, שם הממשל הפדרלי בוושינגטון מפנה תקציבים מהמדינות החזקות למדינות החלשות. החלופה של הטלת משמעת תקציבית קולקטיבית על מדינות ריבוניות היא פגיעה בדמוקרטיה ובתהליכים הפנימיים של כל מדינה ומדינה. עד עתה, אפילו הפקידות בבריסל לא ביקשה ללכת רחוק כל כך.

הפוליטיקאים האירופים חשבו שהם יוכלו ליהנות מכל העולמות: מטבע משותף בכלכלות שונות אחת מהשנייה, כשלכל אחת עצמאות תקציבית וכשכל אחת לווה ומוציאה ככל העולה על רוחה. לא פלא אם כך שהיורו נהפך למכונה שמייצרת פשיטות רגל. אימוץ היורו על ידי מדינות כמו יוון, אירלנד, פורטוגל, ספרד ואיטליה איפשר להן להסוות את חוסר התחרותיות המובנה שלהן וללוות כסף על חשבון החוסן הכלכלי של מדינות אחרות.

אלא שהבעיה עמוקה עוד יותר. מבחינה פוליטית, אין שום סיכוי שאיחוד תקציבי יציל את היורו. המשמעות של מהלך כזה היא משרד אוצר אחד, מדיניות מיסוי אחת ומדיניות רווחה אחת. אפשרות זו נדונה לכישלון פשוט משום שהיא אנטי-דמוקרטית לעילא, ומשום שהיא הופכת פוליטיקאים ואזרחים בכל אחת מהמדינות ללא יותר מאשר צופים מן הצד. מדוע שהיוונים יסכימו מרצונם החופשי להיהפך לווסלים של גרמניה? ומדוע שמשלמי המסים הגרמנים יסכימו מרצונם לממן מגזר ציבורי יווני מנופח ולא יעיל?

בכל יום שהיורו ממשיך במתכונתו הנוכחית, התוצאות של מותו הבלתי נמנע נהפכות לחמורות יותר ויותר. הגיע הזמן שמנהיגי אירופה יכירו בכך שהניסוי הכלכלי הגדול שהגו נכשל. במקרה כזה עדיין יהיו הפסדים כבדים ופשיטות רגל של בנקים, אבל כעת עדיין ניתן למנוע קטסטרופה.