קזינו בלאס וגאס
ביטחון עצמי מופרז בהערכת סיכויי ההצלחה של עסקים כלכליים עשוי להיות מרכיב חיוני בכל כלכלה, ומדינות שבהן אנשי העסקים מתנהגים בצורה בוגרת והגיונית עשויות לשקוע בסטגנציה כלכלית. זה בדיוק מה שקרה לבריטניה הוויקטוריאנית, כאשר ארה"ב וגרמניה האפילו עליה כלכלית. לאנשי העסקים בבריטניה היו יכולות גבוהות, והשווקים הפיננסיים היו חזקים דיים כדי לסייע בידם. למעשה, אין שום תימוכין להנחה שאנשי העסקים הוויקטוריאנים השקיעו את כספם בפזיזות. ההיפך הוא הנכון: נראה שהם לא השקיעו את כספם מספיק בפזיזות.
הצלחתו של כל מיזם חדש היא באופן מובן נמוכה. ואולם, יהיה זה הגיוני להשקיע מיליון דולר בעסק שייכשל בתשעה מעשרה מקרים, אם בפעם העשירית הרווח יהיה לפחות 10 מיליון דולר. משמעותה של השקעה לא-הגיונית היא אחרת לחלוטין: השקעה של מיליון דולר בעסק שייכשל ב-49 מתוך 50 מקרים, על אף העובדה שהרווח יהיה רק 10 מיליון דולר. תרבות כלכלית יזמית מעודדת הימורים מטורפים כאלה, וכמה סטארט-אפים מועטים אכן מצליחים.
יזמות עסקית אינה מתמצית על כן בחישוב סיכונים שקול. היא דומה יותר למה שמבקרי הקפיטליזם טוענים מדי פעם, כלומר להימורים. המצליחנים הראשיים, שמספרם אינו גדול, הם בדרך כלל אנשים שלא היו אמורים להשקיע מזמנם, מכספם וממוחם. הם גילו ביטחון עצמי מופרז אשר לסיכוייהם להתעשר. אבל הם הצליחו בכל זאת – ולטובת כולם. "הטיפשים ברי המזל" האלה מייצרים מקורות חדשים של עושר ושל מקומות עבודה, ולעתים גם תעשיות וטכנולוגיות חדשות שמשפרות את חייהם של כולם. החברה היא למעשה בית הקזינו, שגורף את הרווחים מההימורים הלא-הגיוניים האלה.
אך לא רק היזמים שוגים באשליות: כך גם במקרים רבים הצרכנים. כפי שאמרו לא פעם מבקרים חברתיים רבים, אנחנו לא באמת צריכים את רוב הדברים שאנחנו קונים. אנחנו יכולים להסתדר בקלות בלי עוד זוג נעליים, או בלי חופשה נוספת על חוף הים, או בלי המכשיר האלקטרוני החדש של אפל. פשוט נדמה לנו שנהיה הרבה יותר מאושרים אם יהיו לנו כל אלה.