קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

חינוך ראוי ואי שוויון חברתי

בית ספר יסודי בחיפה (תצלום: עילם גיל)

מדברים בשבח החינוך האמור לסגור פערים ולהגביר שוויון. אך אנשים נהנים מחינוך בדרכים העלולות להגביר דווקא את האי-שוויון. פיזיקאים או משפטנים מפתחים קריירות בדירוג ובמשכורות שונים, לא שווים.

מתקני חברה (אידיאולוגים לרוב) מבקשים פתרונות פלא. החינוך היה לאחד מהם. הכל דורשים יותר חינוך, כלומר יותר כסף לחינוך. מחקרים מלמדים שתקציבים גדולים תורמים פחות ליצירת חינוך טוב מאשר ניהול טוב, מורים טובים וסביבה תומכת בלימודים.

ובכל זאת מעטים שואלים שאלות קריטיות הנשאלות בעת רכישת כל מוצר או שירות אחרים: איזה מין חינוך אנו רוצים, וכמה; מי יקבע מה המשאבים הנדרשים לחינוך ומי יקצה אותם בצורה יעילה ומועילה יותר – ביורוקרטיה הכופה חלוקה פוליטית מלמעלה, או כוחות שוק ההיצע והביקוש המבטאים – כששכר הלימוד אינו מסובסד חלקית אלא משולם במלואו בשיטת השוברים – את רצון התלמידים ומוריהם בהליך דמוקרטי אמיתי, ויוצרים תחרות הגורמת להתייעלות ולמצוינות.

כל אדם ראוי לחינוך ולתשתית תרבותית. אך האם זה מחייב תואר ראשון באוניברסיטה? האין זה תפקידו של בית הספר התיכון שהיום מבזבזים בו את זמן התלמידים, וגורמים לשעמום ולבעיות משמעת? האין זה בזבוז ענק שמכללות ואוניברסיטאות שתפקידן להכין אנשים למקצוע או למחקר, מקדישות זמן רב כדי ללמד את לוח הכפל וכיצד לקרוא ולכתוב? (טוב הגזמנו קצת).

הממשלה ומוסדות ציבור המתנים שכר בתארים יצרו אינפלציה בביקוש לתארים ושחיתות של תארי לטביה; בייחוד כשאין לתארים רלוונטיות למשרות המוצעות. הם מעוותים את שוק החינוך והעבודה, וגורמים לבזבוז עצום של חיי אדם ומשאבים.

בנוסף, חינוך תיכוני לקוי ביישובים בעלי הכנסה נמוכה אינו מאפשר לסטודנטים, בעיקר מהפריפריה, ללמוד מקצועות יצרניים כמדעי הטבע והמחשב. הם נאלצים להסתפק בתארים ב"מדעים הרכים", מדעי המדינה והחברה. בפקולטות אלה מכהנים פרופסורים מרקסיסטים רבים המסיתים למלחמת מעמדות ולפוליטיקה של קנאה. הם מעצבים תלמידים בעלי תפישת עולם שלישי שנמנעו מהם הכישורים להתפרנס מעיסוק יצרני (כי תעשייה ומסחר הם עיסוק לנצלנים). חייהם מתבזבזים במלחמות על "המגיע לי".

אוניברסיטת תל אביב

היש צורך שמשלם המסים יממן עוד חינוך מסוג זה הגוזר על הצעירים תלות בחסדי "מדינת הרווחה", וגורם להם להיסטריה של זעם כשהעטין הממשלתי אינו שופע "צדק חברתי", כלומר תקציבים שיממנו את צרכיהם ויפתרו אותם מאחריות לקיים עצמם בכבוד?

ואחרון, עניין ההקצאה: כידוע, בלי לחם אנשים רעבים. האין לדרוש לפיכך שהביורוקרטיה הממשלתית תקצה מכספי משלם המסים כסף לאפיית לחם, ושתחליט כמה לחם שחור או לבן לאפות וכיצד לחלקם, "בחינם" כמובן (כמו "חינוך חינם" העולה כפליים), לצמיתים שלה? מדוע לפטור את הממשלה מהאחריות הזאת ולהפקיר אותנו לחסדי השוק הפרוע?

ואם ביורוקרטיה היא הפתרון לרעב, למה שהיא לא תהיה הפתרון לחינוך, לבריאות ולדיור? מה גם שהממשלה הרי מבטיחה שוויון לכל, לבד מאלה השווים פוליטית יותר. השוויון מחייב שלא יהיו ביזור, תחרות ומצוינות בחינוך, כי מן המפורסמות הוא שלחם אחיד וחינוך אחיד הם הטובים בעולם (חוץ מאשר במבחני פיזה).

לכן זכרו: אלה הדורשים יותר חינוך או דיור או בריאות, ללא שיפור והתייעלות, מבקשים מכם להזרים יותר כספים לביורוקרטיות המצטיינות בדבר אחד – והוא בזבוז כל כסף שתוסיפו להם.