נשיא צרפת ניקולא סרקוזי
המהומות שפוקדות כעת את ערי צרפת מוכיחות פעם נוספת את העובדה שהצרפתים אולי מבינים הרבה בפוליטיקה, אבל מעט מאוד בכלכלה. המניע לחוסר השקט החברתי הנוכחי הוא היוזמה ההגיונית לחלוטין של נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, להעלות את גיל הפרישה מ-60 ל-62. גיל הפרישה הופחת מ-65 ל-60 ב-1983 על ידי הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן, והשבתו כיום ל-62 היא בסך הכל השוואה של גיל הפרישה בצרפת לממוצע המקובל באיחוד האירופי כולו.
ההיגיון שבבסיס הרפורמה – אוכלוסייה הולכת ומזדקנת – קלה להבנה על ידי כל אזרח צרפתי, שכן בלעדיה יובילו תוחלת החיים המתארכת והצמיחה הכלכלית האטית לפשיטת רגל של מערך הפנסיה. מדוע אם כן מגיב הרחוב הצרפתי באלימות רבה כל כך?
ארגוני העובדים שהחלו את השביתות מייצגים את המגזר הציבורי, שהוא כרבע מכוח העבודה הפעיל בצרפת. עבורם כל שינוי במערך הפנסיה הוא רק פגיעה ראשונה במדינת הרווחה, שאחריה יבואו עוד רבות. אך כיצד ניתן להסביר את בני הנוער המפגינים ברחובות ואת האהדה לשביתות שמביעים מרבית הצרפתים?
אופיו של הנשיא סרקוזי עשוי להסביר במידה מסוימת את יחסם של הצרפתים לרפורמה ולשביתות. סרקוזי הוא דמות מקטבת שמייצרת עוינות רבה בקרב השמאל – הרבה יותר מנשיאים קודמים מהימין. ועבור הצעירים, מדובר במעין טקס מעבר, שנועד לחקות את המהפכה הצרפתית, בדיוק כפי שדור ההורים עשה במאי 68'.
אלא שהדיון האמיתי עדיין ממתין לצרפתים בעתיד. השאלה כיצד לאזן את מדינת הרווחה שהאירופים אוהבים כל כך עם כלכלה דינמית ויצרנית החל לפני שנים רבות בסקנדינביה. דנמרק, למשל, המציאה את השיטה היצירתית שנקראת "ביטחון גמיש" (flexisecurity): שוק העבודה עבר דה-רגולציה, ועובדים שפוטרו נשלחים באופן מיידי להכשרה מקצועית. הם גם מוכרחים לקבל את העבודה הראשונה שמוצעת להם. הלקח של דנמרק מלמד שבסופו של דבר רגולציה מופחתת מייצרת יותר מקומות עבודה.