מטה סוני בטוקיו
האסון המשולש שפקד את יפן – הצונאמי, רעידת האדמה והדליפה הגרעינית במתקן בפוקושימה – הוביל את הכלכלה היפנית לצמיחה שלילית של 0.9 אחוזים ברבעון הראשון של שנת 2011. אי אפשר אמנם לחזות אסונות טבע כאלה, אך את ההידרדרות הכלכלית היפנית בכללה אפשר גם אפשר היה.
התחזיות שהושמעו בשנות ה-80, שלפיהן יפן עומדת להשתלט על העולם, התעלמו מהעדויות שהראו כי הנס היפני שהתחולל בין שנות ה-60 וה-80 פשוט אינו ניתן לשימור. מדיניות כלכלית שגויה, שיתוק פוליטי, שינויים דמוגרפיים וחוסר יצירתיות עדיין רווחים מאוד ביפן. הם אלה שגרמו להתפוצצות הבועה היפנית והם אלה שמונעים גם כיום שינוי כיוון במדינה.
כשביל קלינטון נכנס לבית הלבן בפעם הראשונה, בשנת 1992, היה חלקה של הכלכלה היפנית 18% מהתוצר העולמי, לעומת 7% ב-1970, ו-10% ב-1980. אלא שחלקה של הכלכלה היפנית כיום הוא שוב 8% – כלומר, שבמונחים יחסיים חזרה יפן בדיוק להיכן שהיתה לפני 40 שנה, כשעלייתה המטאורית רק החלה. התחזקותה הדרמטית של סין נגסה כמובן בחלקה של יפן, אך ארצות הברית הצליחה לשמור על מעמדה העולמי (עם כ-21% מהתוצר העולמי) לאורך עשורים רבים.
נשאלת אם כך השאלה: מה קרה ליפן?
כדי לענות על השאלה הזאת, יש צורך לזהות את הכשלים במדיניות הכלכלית היפנית, שהיו נוכחים עוד בזמן צמיחתה המטאורית – ושנוכחים בה עד היום. מבחינה כלכלית ניתן להשיג צמיחה כלכלית באמצעות הגברת זרימת ההון למשק; באמצעות הגברת כמות הידיים העובדות; ובאמצעות אמצעים אחרים (חידושים טכנולוגיים למשל). ליפן כידוע יש אוכלוסייה הולכת ומזדקנת, מה שמסביר מדוע היא אינה יכולה להגדיל את כמות הידיים העובדות – פשוט אין לה.
ב-1975 היו 7.9% מהאוכלוסייה בני 65 ומעלה. בשנת 2000 השיעור הזה עלה לכדי 17%, ובשנת 2025 התחזית היא לשיעור של כ-30%. מעסיקים גם אינם יכולים לדרוש שעות עבודה רבות יותר מהעובדים, שכן העובדים היפנים ידועים כבר כיום כמי שעובדים שעות ארוכות ומאומצות.
ומה בדבר הזרמת הון? למרבה הצער, זה בדיוק חלק מהבעיה. בשנות ה-60 וה-70 היו ההשקעות בשיעור של כ-30% מהתמ"ג. יפן צמחה במהירות הודות להשקעות גדולות, אך כאלה שאינן יעילות. כאשר בועת הנדל"ן התפוצצה, ניסתה הממשלה לעשות עוד מאותו דבר. בין 1992 ל-1995 ביצעה יפן שש תוכניות להמרצת המשק בערך של 65 טריליון ין. בשנת 1998 הושקה תוכנית נוספת בסכום של 24 טריליון ין. לאחר שנה הוזרמו 18 טריליון ין נוספים, וכעבור שנה – עוד 11 טריליון ין. לפחות מחצית מההשקעה נותבה לפרויקטים גדולים בתחום התשתית, אך למרבה הצער אלה כמעט ולא ייצרו צמיחה כלכלית.
עדויות על אי-סדרים בתהליך השמת ההשקעות רווחו תמיד. חברות מצליחות ומעוררות השראה כמו טויוטה וסוני מסתירות את העובדה שחברות יפניות רבות פועלות במערכת מוגנת, שאינה מחייבת אותן להתחדש ולהתאים את עצמן למציאות משתנה. תאגידים נוקשים והייררכיים גורמים לכך שקידום מושג באמצעות ותק ולא באמצעות חדשנות או הישגים. חלק גדול מההשקעה בתשתיות הופנתה לחברות עם קשרים הדוקים לממשל ולמפלגה הליברל-דמוקרטית שהיתה בשלטון באופן רצוף כמעט מאז 1955.
ומכיוון שהנס היפני התבסס על מודל של "להכניס עוד ועוד למשק" במקום "לייצר מהמשק עוד ועוד" – הזמנים הטובים הלכו ואינם עוד. מתברר כי גם חוכמת המזרח אינה עומדת בפני אמיתות כלכליות פשוטות – לקח שכדאי ללמוד גם כאשר אנו מתבוננים בצמיחתה המטאורית של סין השכנה.