המחבר תומס סואל
המיתוס הגדול ביותר לגבי איגודי עובדים הוא שאיגודים הם לטובת העובדים. האמת היא שאיגודים הם לטובת איגודים, בדיוק כשם שתאגידים הם לטובת תאגידים ופוליטיקאים הם לטובת פוליטיקאים.
דבר אינו מעיד טוב יותר על הציניות של איגודי העובדים והפוליטיקאים שפועלים בשמם מאשר "החוק לבחירה חופשית של העובד" שמקדם ממשל אובמה בקונגרס כעת. הבחירה החופשית של העובדים אם להצטרף או לא להצטרף לאיגוד מקצועי היא בדיוק מה שהחקיקה הזאת תמנע.
לעובדים יש כבר תחת החקיקה הקיימת כיום בחירה חופשית בהליך חשאי. ואולם, מכיוון שיותר ויותר עובדים במגזר הפרטי הצביעו נגד הצטרפות לאיגוד עובדים שייצג אותם, החליטו האיגודים לקחת מהם את זכות ההצבעה. לפי החוק החדש, איגודי עובדים לא יידרשו לזכות בהצבעה כדי לייצג את העובדים. במקום זאת, נציגי האיגוד יוכלו לאסוף חתימות מהעובדים עד שיצליחו להשיג רוב.
אך מדוע מלכתחילה קיימת ההצבעה החשאית, אם בבחירות כלליות למשרות בממשל ואם בבחירות לאיגודים? כדי למנוע מסעות איומים ולאפשר לאנשים להצביע לפי רצונם האמיתי, מבלי לפחוד שמישהו ינקום בהם על כך. זו זכות בסיסית שהאיגודים רוצים לקחת מהעובדים.
העובדה הבסיסית ביותר לגבי איגודי עובדים היא שהם אינם מייצרים הכנסות. הם אחד המוסדות שמתמחים ביניקת העושר שנוצר על ידי אחרים – בין אם אלה עסקים ובין אם זה ציבור משלמי המסים. אך יש גבול לכמה כסף יכולים האיגודים לינוק מבלי לשלם על כך מחיר.
מנהיג העובדים המפורסם ביותר באמריקה, ג'ון לואיס האגדי, עמד בראש איגוד כורי הפחם מ-1920 ועד 1960. הוא הצליח להשיג לעובדים המאוגדים משכורות והטבות הרבה מעבר למה שהיה מתאפשר בשוק חופשי של היצע וביקוש. אך התברר כי אין ארוחות חינם.
השביתות שיזם האיגוד של לואיס, שהביאו להפרעות באספקת הפחם, כמו גם מחירו המאמיר של הפחם בגין המשכורות הגבוהות, הביאו לכך שעסקים ומשקים פרטיים רבים עברו להשתמש בנפט – מה שהביא בסופו של דבר לירידה בביקוש לכורי פחם. בנוסף, המשכורות הגבוהות של הכורים הובילו לכך שחברות הכרייה עשו כל שביכולתם כדי להחליף את העובדים במכונות. התוצאה הסופית היתה ירידה ניכרת בכמות העובדים הנדרשת בתעשיית הפחם. ערים שלמות שהיו מבוססות על כורים נהפכו לערי רפאים עד שנות ה-60. לא פלא אם כן שכלכלן מאוניברסיטת שיקגו כינה את לואיס "סוכן המכירות המוצלח ביותר בעולם של הנפט".