מועמר קדאפי (תצלום: הצי האמריקאי)
נשיא ארצות הברית, ברק אומבה, סבור משום מה שניתן לצאת במתקפה צבאית נגד מועמר קדאפי, ובו בזמן להבטיח לא להרוג אותו ולא להציב כוחות צבא אמריקאיים בלוב. זו האשליה הליברלית הישנה שלפיה ניתן להשתמש בכוח מדוד ובמשורה – לא רק במבצעים צבאיים שמנוהלים על ידי פקידים בוושינגטון, אלא גם בעימותים ברחבי ארצות הברית בין המשטרה לבין המון מוסת, כשהמשטרה פועלת עם יד אחת קשורה מאחורי הגב וההמון חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
כל זה נכון בעיקר כשמדובר במי שאחראי כמו קדאפי לאינספור פעולות טרור. תקיפה של קדאפי מבלי להפיל את משטרו תביא לעוד יותר טרור נגד ארצות הברית ובעלות בריתה. כך גם הניסיון להחליף אותו במורדים שבעצמם אחראים לפעולות טרור.
יותר מדי פעמים בעבר, עוד מימיו של וודרו וילסון בתחילת המאה ה-20, פעלה ארצות הברית על סמך ההנחה שממשלה גרועה תשתפר באמצעות הקסם שנקרא "שינוי". וילסון, שהכניס את ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, אמר כי המטרה היא להפוך את העולם ל"מקום בטוח יותר לדמוקרטיה". מה שקרה במציאות הוא שמלכים אוטוקרטיים בגרמניה ובאוסטריה למשל הוחלפו בדיקטטורים טוטליטריים דוגמת היטלר, שלידם נראו קודמיהם כשיא הקידמה.
ההסבר המחמיא ביותר למדיניותו הלא-עקבית של ברק אובמה בעניין לוב הוא שהנשיא סובל מאותה בעיה שסובל השמאל בדרך כלל כאשר מדובר בשימוש בכוח. הסבר מחמיא פחות, אך סביר יותר, הוא שאובמה נוהג במלחמה בלוב כשם שהוא נוהג בכל שאר העניינים – ככלי לקידום האינטרסים הפוליטיים שלו.