קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

תירוצים לאטטיזם משאירים אותנו עניים

Man survivor in gas mask on industrial gray background

https://www.cato.org/publications/cato-online-forum/excuses-statism-staying-poor

פורסם באפריל, 2017, ע"י דיידרה מקלוסקי

הנוסחה להפוך משק לעשיר בימינו קלה כמו H2O.  הנוסחה היא: תלמדו מסין והודו.  שתי מדינות אלה, שבהן מתגוררים ארבעה מתוך כל עשרה בני אדם, החלו לזנוח בהדרגה את מדיניות התכנון המרכזי – סין אחרי 1978, והודו אחרי 1991.  במשך עשורים הצמיחה הכלכלית שלהן עמדה על כאחוז לאדם בשנה.  אחרי השחרור החלקי של השווקים שלהן, הן החלו לצמוח בקצב של בין 7-12%.

בצמיחה של אחוז אחד, כלכלה תכפיל את עצמה תוך 72 שנה.  בקצב של 7.2%, היא תכפיל עצמה תוך עשור.  אם הן תמשיך לצמוח בקצבים הנוכחיים, אזרחי סין והודו יגיעו לרמת חיים אמריקאית תוך שני דורות.  צפון-מערב אירופה עשתה את השינוי הזה מוקדם יותר ולאט יותר.  בהתחלה בהולנד, במאה ה-17, ואז באנגליה ובסקוטלנד ובארצות הברית במאה ה-18.  בכולן הנוסחה הייתה זהה – ליברליזם.  הממשלה אולי סיפקה דרכים ותעלות ופסי רכבת, אבל היא בעיקר סיפקה את שלטון החוק ועזבה אנשים לנפשם.

ב-1684, ז'אן-בפטיסט קולבר, שר האוצר של צרפת, שאל את הבורגנים מה הם רוצים שהממשלה תעשה עבורם, הם ענו "לסה-נו פיר" – "תן לנו לעשות".  אדם סמית כינה, מאה שנה אח"כ, את הליברליזם הזה "התוכנית הליברלית לשוויון [במעמד חברתי], חירות [לפתוח עסק כשתרצה], וצדק [מול החוק והמדינה]".

הליברליזם הפך אנשים רגילים לנועזים יותר, ליוזמים יותר. מסות של אנשים האמינו לראשונה שהם באמת יכולים "לקחת צ'אנס". והם לקחו.  שוודיה עברה ליברליזציה באמצע המאה ה-19 וצמחה תוך 70 שנה מהמדינה השניה הכי ענייה באירופה לשניה הכי עשירה.

הנוסחה שתוציא את אירופה מהדשדוש הנוכחי שלה היא עדיין אותה אחת – ליברליזציה.  תנו לאנשים לעבוד.  הכלכלן וויליאם נורדהאוס חישב שיזמים וממציאים שומרים לעצמם רק 2% מהערך החברתי שהם יוצרים.  2% מהשיפור שוולמארט השיגה בהשוואה לקמעונאים אחרים זה הרבה כסף – ואנחנו נשארנו עם 98%.

אין צורך להיות ציניים כמו אנשי תיאורית הבחירה הציבורית. בואו רגע נניח שממשלות באמת רוצות לעזור לעניים לעזור לעצמם, אבל הן מידי פעם עושות טעויות. ההיסטוריה הכלכלית מלאה בדוגמאות של טעויות תמימות ואנטי-ליברליות שהובילו ישירות לפגיעה בחלקים נרחבים של האוכלוסיה.

פרוטקציוניזם, למשל, נשענת על טעות "חשבונאית". נכון, עובדים שמייצרים צמיגים באוהיו אולי ירוויחו מפרוטקציוניזם, אבל כלל האזרחים האמריקאים יפגעו, ובמידה רבה הרבה יותר מעלותן של מקומות העבודה ש"ניצלו".

או המלחמה בסמים, שהעשירה כנופיות רבות.

או פשוט מלחמה. כן, אותה פעילות שכלכלנים כמו רונאלד פינלדלי וקווין אורורק התעקשו שהיא מועילה לנו.  הם חושבים שכוח מוביל לשפע.  וכך נוצרו ההרפתקאות האימפריאליסטיות של מוסולוני בין 1935-1945, שרוששו את איטליה.

מדוע אנשים בארצות כמו צרפת אינם מבינים שנסיונות להעלות משכורות באמצעות הערמת הגבלות על מו"מ שכר לא עובדים? מדוע אנשים בארצות הברית לא מבינים שרגולציות בטיחות ורשיונות עיסוק מובילים לאבטלה?

תשובה אחת ששומעים הרבה היא "כאוס".  אנשים חושבים שמשק של מיליוני אנשים דורש מאסות של רגולציה.  טענה זו שגויה, שכן מעורבות רגולטורית בטריליוני ההחלטות המתבצעות במשק יובילו להשלכות לא צפויות ולרוב הרסניות.  מעורבות כזו הורגת תהליכים של שיפור הנוצרים על ידי מבחן המציאות.

חשש נוסף הוא "המירוץ לתחתית". רוברט רייך טוען שאם לא יהיו לנו וועדי עובדים חזקים ושכר מינימום גבוה, המנהלים ידחפו משכורות מטה ומטה.  "תיאורית המיקוח" הזו הוכחה כבר בשנות ה-30 כשגויה.  משכורות נקבעות בעיקר על ידי ביקוש והיצע, לא על ידי מיקוח. אם עובד לא מרוצה מהמשכורת שלו, הוא יכול לעזוב.  ואותו הדבר נכון כלפי הבוס.  אין פה שום מירוץ.

אלה תירוצים פסימיים מדוע לא לאמץ מדיניות לסה פר.  אבל יש גם תירוצים חיוביים ונדיבים ששומרים מדינות עניות ולא-ליברליות.

אחד מהם הוא "חינוך קודם". הקריאה ל"עוד חינוך" מהווה פעמים רבות תירוץ להימנע מליברליזציה מהירה וישירה של המשק.  למשל, השחורים בדרום אפריקה נמצאים במצב תעסוקתי גרוע מכיוון שהם מודרים על ידי חוקי תעסוקה שחוקקו ב-1994. בפועל גרסה פרוגרסיבית של אפרטהייד.  האליטה במדינה אינה קוראת להקלה בחקיקה אלא להרחבת החינוך, אשר בתקווה תגרום לעניים להיות יותר כדאיים להעסקה בשכר המינימום הגבוה.  זוהי מדיניות הפוכה. אם לאנשים הייתה עבודה הם היו יכולים להרשות לעצמם לדאוג להשכלה של ילדיהם.

תירוץ נוסף הוא "מוסדות קודם": קודם כל צריכים בתי משפט יעילים ואדמיניסטרציה טובה ואכיפה יעילה של חוקים, וכך לבסוף תושג צמיחה כלכלית – אבל בינתיים מתנגדים לליברליזציה.  גישה "נאו-מוסדית" זו, האורתודוקסיה של הבנק העולמי, כושלת כמו המדיניות הקודמת שלה של "תשתיות קודם". נכון, אי אפשר להתניע צמיחה בעיצומה של מלחמת אזרחים. אבל מעבר לביסוס שלום, מיסים נמוכים, ואכיפת צדק סבירה, כפי שאדם סמית טען ב-1755, אין צורך בכמויות של שוטרים ועובדי מדינה.

ועוד תירוץ הוא "לחסל שחיתות קודם". נכון, יושרה היא דבר מצויין, אך היא לרוב תוצאה של צמיחה כלכלית, ולא הסיבה לצמיחה.  רוב המקרים בהם מדינה ניסתה להפסיק שחיתות נכשלו, חוץ מהפעם בה גאורגיה פיטרה את כל השוטרים במדינה. לרוב המדינות אין את הסטנדרט הסקנדינבי של יושר בממשל.  למעשה, שחיתות לא עוצרת צמיחה. שיקגו של 1880 הייתה מקום עם אכיפת חוק עלובה ורמה מזעזעת של שחיתות. כל חוק היה יכול להיקנות במזומן, יחד עם כל שוטר, שופט, ופוליטיקאי.  ובו בזמן היא הייתה העיר עם הצמיחה המהירה ביותר בעולם.

אנחנו לא צריכים ממשלה מושלמת בנקודת הפתיחה. אי אפשר להשיג ממשלה מושלמת, והיא אינה נחוצה להשגת משק חופשי.  אנחנו לא צריכים עוד חוקים, עוד חינוך, או עוד שומרים. מה שאנחנו צריכים, באופן מקיף, זה חירות.

במאה ה-19, שכבת האינטליגנציה ניסחה תאוריות חדשות של לאומיות וסוציאליזם, של אימפריאליזם ושל אאוגניקה.  אבל התיאוריה היחידה שעבדה הייתה התיאוריה הפשוטה כמו הנוסחה הכימית למים שנוסחה במאה ה-18 – לאפשר לכל פרט לשאוף להגשים את האינטרסים שלו בדרכו שלו.