המיתוס של אבטלה טכנולוגית

 

http://reason.com/archives/2017/07/11/the-myth-of-technological-unem

פורסם על ידי דידרה מקלוסקי, 11.07.2017

 

כולנו יודעים ששינויים טכנולוגיים הם הסיבה שעבודות בסקטור היצור מתמעטות.  ואנחנו יודעים שמקומות עבודה במכרות פחם אובד…

למאמר המלא

מדוע למדינות עולם ראשון יש ערי עולם שלישי?

https://fee.org/articles/why-first-world-countries-have-third-world-cities

פורסם על ידי ניקולאס אומאשב ב-FEE, 27.07.2017

 

בזמן שעקפתי את החורים במדרכה, התעלמתי מקולות הירי, וחלפתי על פני הקבצנים לאורך רחובות ניו אורלינס, לא יכולתי שלא …

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו של ארנולד קלינג "התמחות ומסחר: הקדמה חדשה לכלכלה":
"רווחים הם מדד המשקף קיימות של תבניות התמחות. כשעסק נוקט בתבנית התמחות מסויימת מרוויח, סימן שהערך של התוצרת שלו גדול מהעלות של תשומותיו – במילים אחרות העסק תורם לרווחת הצרכנים."
תובנה זו …

למאמר המלא

המורשת האמיתית של הסוציאליזם: שחיתות מוסרית

Silent killer with iron chain in hands wallpaper, background or poster concept. Assassin in suit and red tie. Professional secret agent. Silencer man

https://capx.co/socialisms-true-legacy-is-immorality/

פורסם על ידי מאריאן טאפי ב-03.05.2017

 

"נכון, הקפיטליזם יותר שפע ורווחה מהסוציאליזם, אבל האם הוא יותר מוסרי?"

כדי לעשות כסף, "קפיטליסטים" צריכים לספק שירותים או מוצרים שאנשים אחרים רוצים.  נכון, יש יוצאים מן הכלל.  למשל, קפיטליסטים שמוגנים מכוחות השוק על ידי פקידים מושחתים יכולים לגרוף רנטות מונופוליסטיות שלא מגיעות להם.  זו הכוונה במושג "קפיטליזם של מקורבים".

לרוב, עסקאות בין קפיטליסטים לצרכנים הן וולונטריות.  הקפיטליסט בסקטור הפרטי לא יכול להכריח את הלקוחות שלו לרכוש את המוצרים או השירותים שלו.  שוב, ישנם יוצאים מן הכלל.  תחת אובמהקר, למשל, ממשלת ארצות הברית מכריחה אנשים לרכוש ביטוח בריאות בסקטור הפרטי.

חשוב להגן על הקפיטליזם כשיטה כלכלית מוסרית, בעיקר מכיוון שעדיין יש אנשים שחושבים שיסודות הקפיטליזם – מסחר, קניין פרטי, ועשיית רווחים, אינם מוסריים.

רבים מאמינים שהסוציאליזם הוא שיטה מוסרית.  האם הנחה זו מוצדקת?  סוציאליזם הוא אידיאל אוטופי המיועד לפתור את כל בעיות האנושות, ובעיקר עוני ואי-שוויון.  למרבה הצער, התיאוריה והפרקטיקה מנוגדים זו לזו.

קרל מארקס תיאר כך את התועלת העתידית של חברה סוציאליסטית: "אם בחרנו להקדיש את רוב עבודתנו עבור האנושות, שום משא לא יוכל לכופף אותנו מכיוון שהקרבה זו היא לטובת כולם.  לא נחווה אושר קטנוני, אנוכי ומוגבל מכיוון שאושרנו יהיה שייך למיליונים.  מעשינו יחיו לנצח, ודמעות חמות של אנשים אצילים ישפכו על אפרנו".

המהפכן הסובייטי לאון טרוצקי כתב שבחברה סוציאליסטית "האדם יהפוך לעין שיעור חזק יותר וחכם יותר.  גופו יהפוך ליותר הרמוני, תנועותיו יותר קצביות, קולו יותר מוזיקלי.  האדם הממוצע יעלה לגבהים של אריסטו, גתה, או מארקס.  ומעל גבהים חדשים אלה, שיאים חדשים יעלו".

פידל קסטרו הכריז שהמהפכה הקובנית היא "של הצנועים, עם הצנועים, עבור הצנועים" ושהמאבק שלו לסוציאליזם היא "עבור חיי כל הילדים שבעולם".  צ'ה גווארה, סגנו, התבטא בהרהור "המהפכן האמיתי מונע על ידי רגש חזק של אהבה".

סנטימנטים נשגבים אלה מבוטאים עד היום במצע של המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית, המצהיר "אנחנו מחוייבים לטרנספורמציה של הקפיטליזם על ידי יצירת חברה דמוקרטית סוציאליסטית המבוססת על חמלה, אמפתיה, וכבוד".

יישום מעשי של רעיונות סוציאליסטים התברר כבעייתי הרבה יותר.  אחד מהחסרונות הבולטים ביותר של הסוציאליזם בחיים האמיתיים הוא נטייתו להוביל לדיקטטורה.  נטיה זו, כפי שברור מהמצב היום בוונצואלה, זוהתה לראשונה על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל פרידריך האייק בספרו "הדרך לשעבוד".

ב-1944, בכותבו את הספר, האייק שם לב שהפשעים של הסוציאליסטים הלאומניים הגרמנים ושל הקומוניסטים הסובייטים היו, במידה רבה, תוצאה של שליטה הולכת וגוברת של המדינה במשק.  כפי שהוא הסביר, מעורבות של המדינה בכלכלה מובילה לאי-יעילות מאסיבית ולתורים ארוכים מחוץ לחנויות ריקות.  משבר כלכלי מתמשך מוביל אז לקריאה ליותר תכנון מרכזי.

תכנון כלכלי מרכזי עוין לחירות.  מכיוון שלא יכולה להיות הסכמה על תוכנית אחת ויחידה בחברה חופשית, ריכוזיות של קבלת החלטות כלכליות חייבת לביות מלווה בריכוזיות של כוח פוליטי בידי אליטה קטנה.  בסוף, כשאי אפשר להכחיש יותר את כשלון התכנון המרכזי, משטרים טוטאליטרים נוטים להשתיק את מתנגדיהם – לעיתים באמצעות רצח המוני.

התנגדות פוליטית תחת סוציאליזם היא לא קלה.  טרוצקי אמר: "במדינה שבה המעסיק היחיד הוא המדינה, להיות באופוזיציה משמעו מוות איטי ברעב.  העיקרון הישן של לנין – מי שלא עובד לא יאכל, הוחלף בחדש – מי שלא יציית לא יאכל".  לכן, חירות כלכלית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לחירות פוליטית.

כמובן, לא כולם חושבים שדיקטטורה ורצח המוני הם מחיר גבוה מידי להשגת שוויון.  ההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום נשאל האם הוא היה מצדיק את מותם של 15-20 מיליון איש, בניגוד לכ-100 מיליון שבאמת מתו, על מנת שהקומוניזם ישיג את מטרותיו. תשובתו הייתה "כן".  אפילו היום, ראש ממשלת קנדה ג'אסטין טרודו ורבים אחרים מחניפים לדיקטטורה הקובנית מכיוון שהיא סיפקה בריאות וחינוך חינם להמונים, לכאורה.

כתבתי "לכאורה" משום שתחת סוציאליזם, שוחד נמצא בכל מקום.  רופאים שמרגישים שהמדינה לא משלמת להם מספיק דורשים שוחד כדי לטפל בפציינטים.  מורים שמרגישים אותו דבר מקדמים ילדים של רופאים כדי לקבל שירות רפואי טוב יותר.  תהליך זה ממשיך לכל אורך "שרשרת המזון".

לעיתים קרובות, שוחד וגניבה הולכים יחד.  במדינות סוציאליסטיות, המדינה מחזיקה במפעלים, חנויות, וחוות.  לכן, כדי שיהיה להם משהו לסחור איתו, אנשים חייבים קודם "לגנוב" מהמדינה.

תחת סוציאליזם, אפשר להשיג טובות גם בדרכים אחרות.  במזרח גרמניה, אנשים ריגלו אחרי שכניהם.

במילים אחרות, לא רק שסוציאליזם מעוגן על ידי כוח, הוא גם משחית מוסרית.  שקרים, גניבות, וריגול הופכים לנפוצים, ואמון הדדי בין אזרחים נעלם.  הסוציאליזם לא מקדם אחווה בין אנשים, אלה חשדנות וטינה.

הנזק הגדול ביותר של הסוציאליזם אינו כלכלי, אלא רוחני.  המורשת האמיתית של הסוציאליזם אינה שוויון, אלא אי-מוסריות.