קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

הטעות הענקית של תנועת ה"הערכה העצמית"

Smiling businessman congratulating with himself

 

https://fee.org/articles/what-the-self-esteem-movement-got-disastrously-wrong/

פורסם על ידי דן סנצ'ז ב-15.05.2017

 

בשנות השמונים, "הערכה עצמית" (self-esteem) הייתה אופנה רווחת.  ספרים וסמינרים מילאו את התודעה הציבורית.  ב-1986, קליפורניה אפילו הקימה "כוח משימה" להעצמת הערכה עצמית.  אך היום היא הפכה לכמעט פרודיה.

בשם אידיאל העצמת ההערכה העצמית, מורים והורים מרעיפים על ילדיהם שבחים ללא תנאים.  ילדים מוכנים מכל צורה של ביקורת או של השלכות שליליות.  בתחילת שנות האלפיים, חוויתי מקרה בו תכננתי משחק לילדים בגן.  אחת הקולגות שלי התנגד להפעלה מכיוון שהיא כללה תחרות.  "אסור שלמשחק יהיו מנצח, כי זה אומר ששאר הילדים יהיו מפסידים", היא הסבירה לי.

צורת ההתנהלות הזו יצרה דור של מילניאלים שבריריים שמצפים לתשבוחות על כל דבר קטן ושאינם מסוגלים להתמודד או להסתגל לביקורת בונה.  היא גם תרמה להיווצרות תופעת "פתיתי השלג" התקינים פוליטית בקמפוסים ודרישותיהם הכעוסות ל"מרחבים בטוחים".

באופן אירוני, ביקורת זו הייתה מאומצת בחום על ידי אבי תנועת ההערכה העצמית, הפסיכולוג נתניאל ברנדן.  התנועה החלה ב-1969 כשברנדן פרסם ספר בשם "הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית".  בשנים אחר כך, הוא פרסם את "האני המנושל" (1971), "לכבד את האני" (1983), "איך להעצים את ההערכה העצמית שלכם" (1987), ו"כוחה של ההערכה העצמית" (1992).

בספרו האחרון בסדרה, "ששת עמודי התווך של ההערכה העצמית" (1994), ברנדן מביע מורת רוח על השיח הציבורי בנושא: "הערכה עצמית איננה מתנה שהאדם פשוט צריך לדרוש. להיפך – היא נכס שנרכש לאורך זמן ושמהווה הישג".  ברנדן הבין, וטען, שהערכה עצמית הינה משהו שנרכש על ידי פעולה קונקרטית ומחשבה צלולה ועמוקה.

ברנדן ביכה במיוחד על האופן הכל-כך שגוי שבו רפורמטורים בתחום החינוך ראו את המושג: "אנחנו לא משרתים את ההתפתחות הבריאה של צעירים בכך שנשכנע אותם שהערכה עצמית נובעת מדקלום יומיומי 'אני מיוחד'… שטויות טריוויאליות כמו לשבח ילדים על כל דבר קטן שהם עושים, הענקת 'כוכבי זהב' בכל הזדמנות, זלזול בחשיבותם של הישגים אובייקטיבים, והדגשת הרעיון שהערכה עצמית היא 'זכות', גורמים להפרדה בין ההערכה העצמית והתנהגות ואופי… אני מדבר על כבוד עצמי במסגרת המציאות ולא כרגשות הנוצרים ממשאלות לב או מתשבוחות".

ברנדן גם ביקר אנשים ש"…מעדיפים להתמקד באיך אחרים פוגעים ברגשות שלהם במקום באיך הם פוגעים בעצמם.  גישה זו אופיינית לאנשים שמאמינים שההערכה העצמית שלהם נקבעת בעיקר על ידי אנשים אחרים".

מה שרבים לא מבינים הוא שהערכה עצמית הנשענת על אנשים אחרים היא סתירה.  במקום לבנות אותה, מורים והורים גורמים לילדיהם להיות מכורים לעירוי רוחני של משוב חיצוני. במקום ליצור "הערכה עצמית", הם יוצרים תלות ב"הערכת אחרים".

הערכה עצמית בריאה נוצרת כשמאפשרים לילדים לעמוד, ללכת ובסוף לרוץ בכוחות עצמם, לבנות את הערכתם העצמית באמצעות החוויה של רדיפה אחר יעדים עצמיים, להציב סטנדרטים עבור עצמם, ולהסתגל להשלכות של העולם האמיתי.

ברנדן ציין שאי אפשר לעודד הערכה עצמית על ידי "זיהוי ערך עצמי עם השתייכות לקבוצה מסויימת… אינה יכולה להיות תוצר של המשפחה אליה נולדנו, הגזע שלנו, צבע העור שלנו, או ההישגים של אבות אבותינו…אלה לא תחליפים לתודעה, אחריות, או יושרה… הם מקורות לאשליה עצמית".

טענה זו עוזרת להבין את השבריריות הרגשית של אנשים צעירים שאובססיביים עם "פוליטיקה של זהויות", ובמיוחד עם הגאווה המסולפת של קורבנות קבוצתית המתפשטת בקמפוסים.  היא גם מתקשרת לתסיסה ולתרעומת של קבוצות ימין לבנות ולאומניות.  כפי שאיין ראנד כתבה: "הרוב המוחלט של גזענים הם גברים שלא יצרו לעצמם תחושה של זהות אישית, שלא יכולים להתגאות בשום הישג אישי, ושמחפשים את האשליה של 'הערכה עצמית שבטית' באמצעות טענות על נחיתותו של שבט אחר כלשהו".

הערכה עצמית אוטנטית מקדמת עצמאות, יוזמה, גמישות, סתגלנות, וצמיחה – בדיוק התכונות שאינדיבידואלים זקוקים להן יותר מתמיד במציאות הכלכלית והפוליטית העכשווית.