קצר ולעניין

מתוך ספרו של ההיסטוריון הכלכלי סטנלי לברגוט "האמריקאים: תיעוד הסטורי":

"כבר ב-1864 (ז"א עוד לפני שהסתיימה מלחמת האזרחים – ע.ג), בעלי מטעים ממדינות אחרות חיפשו עובדים בג'ורג'יה.  גנרל דייויס טילסון (ראש אגף העבדים המשוחררים בג'ורג'יה) הבחין שבעלי מ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של דווייט ליי, "עוני, פוליטיקה, ואחריות אישית":

"חמלה שמיושמת דרך התהליך הפוליטי היא חיקוי זול לדבר האמיתי, ובסוף היא תמיד מוטה על ידי קבוצות אינטרס חזקות"

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של חואן ראמון ראלו "איפה העשירים של 1987?":
"בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, ושתומא פיקטי טוען, זה ממש לא קל לשמר נכסים בכלכלת שוק. נכסים תלויים בחסדיהן של העדפות צרכניות משתנות, הופעתם של מתחרים חדשים, והאפשרות להערכת יתר (דבר שגורם בסופו…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו של וילפרד בקמן, "Two Cheers for the Affluent Society":

"בלתי אפשרי ליצור הבחנה חדה בין הצרכים שלנו שהם מולדים וטבעיים, ואלה שנוצרו באופן מלאכותי כתוצאה משלל גורמים, כולל הסביבה החברתית.  יתר על כן, גם אם היה אפשר להבחין בין צרכים טבעיים …

למאמר המלא

"אם הכל היה עובד כמתוכנן"

Depositphotos_73240285_l-2015-CROP

https://fee.org/articles/if-all-had-gone-according-to-plan/

פורסם ב-FEE.org, 29.11.2016, ע"י ג'פרי טאקר

 

דיווחים מהמשבר בחמור בוונצואלה תמיד תולים את הסיבות ב"בצורת", "שחיתות", "חזירות של בעלי עסקים" – אף פעם לא במדיניות הממשל.  ג'פרי טאקר מ-FEE כתב על תופעה מוזרה זו לא מזמן:

לפעמים נראה שאנשים שתומכים בתכנון ריכוזי של המשק עוסקים במעין פרודיה עצמית.  למשל, מאמר מערכת בניו יורק טיימס, שהעביר ביקורת על החלטה של בית המשפט שלא לאשר את התקנות החדשות של אובמה העוסקות בחוקי שעות נוספות, טען: " אם הכל היה עובד כמתוכנן, עד 4.2 מיליון עובדים היו מתחילים להרוויח פי אחת וחצי עבור שעות נוספות…החלטת בית המשפט היא ניצחון לחוסר צדק ואי-שוויון".

עורכי הניו יורק טיימס האשימו את בית המשפט בעצירת התוכנית, אך למעשה רוב העסקים בארצות הברית כבר עברו את הטראומה של ההתמודדות עם הכללים החדשים.  תוספות השכר הללו באו על חשבון העסקה של עובדים חדשים. מסתבר שבלתי אפשרי ליצור משאבים חדשים יש מאין, בכוח החוק.  מיליוני עובדים אמריקאים ישונמכו בקרוב ממעמד של "מקבלי משכורת" למעמד של "עובדים שעתיים" – רק כדי שעסקים יעמדו בדרישות החוק.  ומיליונים נוספים לא יוכלו יותר לעבוד שעות נוספות – גם אם יחפצו בכך.

דמיינו מה היה קורה אם העולם באמת היה עובד כמו שחושבים בניו יורק טיימס.  אתם רוצים שאנשים ירוויחו יותר? פשוט הורו לבירוקרטיה להוציא צו – ומשכורות יעלו!

ואם אתה מתנגד לרעיון הנדיב, הנפלא, והרחום של להעלות לאנשים את רמת החיים באמצעות חוק אתה בהכרח "לא קשוב לצרכים של אנשים עובדים". אתה בעד חוסר צדק ואי-שוויון!  אתה פשוט חלאה!

רק שימו לב לתנאי המצויין בראשית המאמר: "אם הכל היה עובד כמתוכנן"…

  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, אובמהקר הייתה מורידה פרמיות, מאפשרת לכם לשמור על התוכנית הקיימת שלכם, ומאפשרת בריאות ורווחה לכלל הציבור.
  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, המלחמה בעירק הייתה מביאה חירות ושגשוג למדינה ונותנת השראה לשאר העמים באזור לאמץ את הדמוקרטיה.
  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, אף אחד לא היה נוסע יותר מהר מ-80 קמ"ש בדרך בין עירונית.
  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, המלחמה של ניקסון נגד מריחואנה הייתה מפסיקה אנשים מלעשן ומלהדרדר לסמים קשים.
  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, המהפכה הקובנית ב-1959 הייתה מסלקת עריץ מהשלטון ומאפשרת לאזרחי קובה לחיות חיים שלווים ויפים.
  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, יבולי החיטה תחת סטלין היו שוברים שיאים של תפוקה.
  • אם הכל היה עובד כמתוכנן, התיקון ה-18 לחוקה היה שם קץ ליצור ולצריכת אלכוהול בארצות הברית.

אפשר לשחק את המשחק הזה כל היום.  לרוע המזל, כשזה מגיע לתוכניות ממשלתיות גרנדיוזיות ושאפתניות שנועדו לשפר את העולם, שום דבר לא "עובד כמתוכנן".

מבחינתם של התומכים בתכנון כלכלי, הבעיה אף פעם לא בתוכנית עצמה: מזג אוויר לא צפוי, צרכנים קלי-דעת, בירוקרטים עצלנים, אזרחים לא צייתניים, בעלי עסקים חמדנים, וכן הלאה.

אבל המציאות היא זו: כל עוד ממשלות מתכננות, אזרחים לא יוכלו לבנות את חייהם כפי שהם רואים את הרצונות והאינטרסים שלהם.

לוודויג פון מיזס כתב ב-1947: "המתכנן הוא הדיקטטור אשר רוצה לשלול מכל שאר האנשים את הכוח לפעול על פי תוכניתם שלהם.  מטרתו אחת: העליונות האבסולוטית והבלעדית של תוכניתו שלו".