קצר ולעניין

מתוך ספרו של ההיסטוריון הכלכלי סטנלי לברגוט "האמריקאים: תיעוד הסטורי":

"כבר ב-1864 (ז"א עוד לפני שהסתיימה מלחמת האזרחים – ע.ג), בעלי מטעים ממדינות אחרות חיפשו עובדים בג'ורג'יה.  גנרל דייויס טילסון (ראש אגף העבדים המשוחררים בג'ורג'יה) הבחין שבעלי מ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של דווייט ליי, "עוני, פוליטיקה, ואחריות אישית":

"חמלה שמיושמת דרך התהליך הפוליטי היא חיקוי זול לדבר האמיתי, ובסוף היא תמיד מוטה על ידי קבוצות אינטרס חזקות"

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של חואן ראמון ראלו "איפה העשירים של 1987?":
"בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, ושתומא פיקטי טוען, זה ממש לא קל לשמר נכסים בכלכלת שוק. נכסים תלויים בחסדיהן של העדפות צרכניות משתנות, הופעתם של מתחרים חדשים, והאפשרות להערכת יתר (דבר שגורם בסופו…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו של וילפרד בקמן, "Two Cheers for the Affluent Society":

"בלתי אפשרי ליצור הבחנה חדה בין הצרכים שלנו שהם מולדים וטבעיים, ואלה שנוצרו באופן מלאכותי כתוצאה משלל גורמים, כולל הסביבה החברתית.  יתר על כן, גם אם היה אפשר להבחין בין צרכים טבעיים …

למאמר המלא

רשת הבטחון החברתית של טייוואן היא שוק הרחוב

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

https://fee.org/articles/taiwan-s-social-safety-net-is-the-street-market

מאת פיטר סט. אונג, 16.08.2016

 

אחת מהביקורות החריפות נגד תומכי השוק החופשי מופנית נגד הרעיון שאפשר להחליף את מנגנוני מדינת הרווחה ביוזמה חופשית.  ובכן, יש מקרה בוחן מתאים: טייוואן.  עם חצי מהתמ"ג לנפש של ארצות הברית – בין ספרד לפורטוגל – לטייוואן יש מדינת רווחה מזערית בצירוף רגולציות מינימליות.

התוצאה?  התפרצות של מסחר, וכמעט אפס הומלסים.  כמעט בכל מקום בטייוואן הרחובות מלאי-חיים ביום ובלילה, עם עסקי רחוב הפועלים ברוטציה ומעסיקים בעיקר עובדים במיומנות נמוכה.

קחו למשל את רחוב וונוהה בעיר טאיצ'ונג, קרוב לאוניברסיטה שלי. בסביבות חמש בבוקר, חקלאים מגיעים ופורסים את תוצרתם עם שולחנות מתקפלים לאורך הרחוב.  הלקוחות מגוונים: קשישים שמעדיפים ללכת מרחק קצר ברגל במקום לנסוע לקניון, אימהות עם ילדים, אבות המבשלים ארוחת בוקר.  בסביבות שבע, החקלאים אורזים ועוזבים, ובמקומם מגיעים דוכני ארוחות בוקר, פורקים שולחנות מתקפלים וכסאות מטנדרים.  דוכני סנדוויצ'ים, נודלז, וחביתות – כולם ממשיכים עד קצת אחרי 12 בצהריים.  אז, הם מעמיסים הכל ועוזבים, והנה מגיעים עסקי הערב: דוכנים שמוכרים עוף תלוי וכופתאות, בגדים, שעונים, וצעצועי ילדים.  כשהערב יורד נפתחים דוכני הבירה והמרק.  משפחות, בני נוער, ורווקים מתקהלים ברחובות עד 3 בלילה, כשמנקי הרחובות מתחילים לעבוד לקראת היום החדש.

מאות מקומות עבודה וזרמי הכנסה יזמיים קטנים, כולם נובעים מרחוב אחד.  כל אזור ברחוב "ממוחזר" 3 פעמים או יותר במהלך היממה, בהתאם לביקוש הלקוחות.  שום דבר פה לא חוקי ברוב הערים בארצות הברית.

ישנן שלוש תוצאות מעניינות לגישת הלסה-פר הזו ביחס למסחר זעיר.  ראשית, הרחובות בטייוואן מלאים קונים יום ולילה – לא נוצרים "איים אורבניים" שוממים ומסוכנים כמו שנוצרים בערים אמריקאיות בלילה.

שנית, מכיוון שגישה זו מאפשרת לשוק משגשג להיווצר, אוכל הרחוב בטייוואן בטוח ונקי, טעים, וזול בצורה מגוחכת.  אנחנו משלמים בין דולר וחצי לשניים עבור ארוחה מלאה. כתוצאה, המשפחה שלי לא אוכלת בחוץ פעם בשבוע, כמו שהיינו עושים בארצות הברית.  אנחנו אוכלים בחוץ פעמיים-שלוש ביום.  למעשה, רוב תושבי טייוואן מבשלים לעיתים נדירות.  למה האוכל כל כך זול? מכיוון שמתאפשר לשוק לפקח על עצמו במידה רבה: אם מוכר כלשהו מוכר אוכל גרוע או לא נקי, השמועה מתפשטת במהירות והוא נסגר.  למעשה, הרוכלים בעצמם אוכפים סטנדרטים גבוהים מכיוון שהמוניטין של הרחוב כולו מונח על הכף.  הרוכלים מנקים בקפדנות את הציוד שלהם באופן יומיומי, ולמעשה ישנם אנשים המציעים שירותי ניקוי בתשלום.

תוצאה שלישית, והכי חשובה, היא ההשפעה על מקומות עבודה ועל עצמאות.  חבר טייוואני שלי סיפר שהוא פוטר מעבודתו, והתגובה המיידית מחבריו הייתה "איזה דוכן אתה הולך לפתוח בזמן שאתה מחפש עבודה חדשה?"  מכיוון שכל כך קל לפתוח כאן עסק זעיר, התפתחה תעשייה שלמה שמשרתת קהל זה.  תוכלו לשכור דוכן אוכל על בסיס חודשי, לשלם כמה דולרים עבור שילוט, ואפילו יובילו לכם את הציוד לנקודה שתבחר.  תוכלו לחפש עבודה ביום ולמכור נקניקיות בלילה.

חופש והזדמנויות: אלה הדברים שמהווים את הבסיס לרווחה ולבטחון אמיתיים.  בשלוש שנים כאן, בעיר יותר גדולה ויותר ענייה מסיינט לואיס, לא ראיתי הומלס אפילו פעם אחת.

אפשר לבחור: רגולציות שהורגות עסקים ותעסוקה ומדינת רווחה, או הקלת העול על עסקים קטנים ושחרור אנשים לחופשי.