פורסם ב- FEE.org ע"י רוברט מרפי, 22.10.2015
בשיח הכלכלי הישראלי, בעיקר פוליטיקאים, רב השימוש במושגים כמו "הוגן", "חזירי", ו"מוגזם". פוליטיקאים קוראים השכם וערב להכנסת "מוצרי צריכה בסיסיים" לפיקוח, ולא מפתיע שרשימת המוצרים הנחשבים "בסיסיים" רק הולכת וגדלה. פיקוח המחירים מנסה לחשב את עלות הייצור של המוצרים, ו"מרשה" ליצרנים רווח נוסף מסויים. מעבר לשאלה האם יש בכלל דבר כזה רווח הוגן או מוגזם והאם ניתן בכלל לחשב אותו, לעצם קיבוע המחירים ישנן השלכות שליליות הנובעות מבורות כלכלית על תפקידם הכלכלי של רווחים:
בתחילת 2014, נשיא ונצואלה, ניקולס מאדורו, הוציא צו הנקרא "החוק האורגני של מחירים הוגנים", אשר קובע רווח מקסימלי "הוגן" של 30 אחוז מההוצאות.
חוץ מהבעיות המעשיות הכרוכות ביישום חוק כזה, ההגבלה על רווחים מבוססת על תפיסה מוטעית בסיסית: הרעיון שיש בכלל דבר כזה רווח "הוגן" או "מוגזם". רעיון זה נובע מאי-הבנה של תפקידם של רווחים (ולא פחות חשוב – הפסדים) בכלכלת שוק.
הכלכלן האוסטרי לודוויג פון מיזס טען שמנגנון השוק הוא השיטה שמשתמשת במשאבים המוגבלים של העולם בצורה שמשרתת צרכנים באופן מיטבי. מחירי השוק של משאבים שונים – החל משעות עבודה, דרך כמויות של ברזל, וכלה בדונמים של אדמה חקלאית, מאותתים ליזמים וליצרנים מה הערך של שימושים שונים במשאבים אלה. מחירי השוק נוצרים על ידי דפוסי הרכישות של צרכנים – וכך יוצרים את התמריצים הנכונים לשימוש רציונלי במשאבים.
הספר "בחירה: שיתוף פעולה, יוזמה, ופעולה אנושית" (מאת רוברט מרפי) סוקר את הגותו של מיזס וכולל את הדוגמה הבאה: קבלן שוקל האם לרצף את הבניין אותו הוא בונה בזהב טהור. כנראה שהוא יוכל למצוא רוכשים שמוכנים לשלם יותר על דירה מרוצפת זהב, אך כנראה שהוצאות הבנייה שלו יהיו כה גבוהות שהמחיר הגבוה יותר עבור הדירות לא יכסה את ההוצאה. מחירי השוק של דירות, ושל זהב, ילמדו את הקבלן שכדאי לו לזנוח את הרעיון.
מחירי הזהב הגבוהים יניאו קבלנים מלרצף דירות בזהב, אך יש מוצרים שעבורם השימוש בזהב רווחי. יצרני תכשיטים, למשל, יכולים לעשות את אותו השיקול ולהסיק שצרכנים יעדיפו לשלם יותר עבור תכשיטים העשויים מזהב לעומת מכסף, במידה גדולה יותר מהעלייה בעלות הייצור של התכשיטים.
למעשה, כדי שיהיה שימוש כלשהו במשאב, חייב להיות מצב בו מחיר המשאב הוא כזה שחלק מהיצרנים יכולים להרשות לעצמם – אחרת לא היה מי שיקנה אותו.
המודל הנאוקלאסי המתמטי של "שיווי משקל כללי" מסביר טוב רק מצבים סטאטיים, בהם "העניינים כבר הסתדרו". מיזס, לעומת זאת, הבין את החשיבות של רווחים בהתאמת תוכניות למציאות, בעולם דינאמי וחסר וודאות.
משקיע מרוויח יותר מ"המצב הרגיל" אם הוא ניבא תנאים עתידיים יותר טוב מאחרים. הוא זיהה מצב בו השוק "טעה" בזיהוי חוסר של משאב כלשהו, והוא נמכר ב"זול מידי". המשקיע רכש בזול כמויות מהמשאב ומכר אותן במחיר גבוה יותר. תהליך זה גרם לעלייה במחיר המשאב כך שישקף באופן נכון יותר את החסר בו. בנוסף, ע"י הגדלת האספקה של המשאב לשרשרת הייצור, מחיר המוצרים המיוצרים בה ירד.
לעומת זאת, ההסתכלות הסטאטית מובילה למצבים אבסורדיים בהם ממשלות מעניקות מעמד מונופוליסטי ליצרנים מסויימים, למשל חשמל, ואז מאפשרים למשקיעים להרוויח רווח "הוגן" המבוסס על העלויות. הבעיה המרכזית בגישה זו היא שהיא רואה ב"עלויות ייצור" כנתון. אם חברה יודעת שהיא יכולה לדרוש תשלום של "עלות+רווח כלשהו", אין לה שום תמריץ להתייעל ולהקטין את העלויות שלה.
תהליך השוק, דרך שיקולי רווח והפסד, מנווט יזמים ויצרנים להחלטות הכלכליות הטובות ביותר. ניסיונות להחליף מנגנון זה עם שיטות אחרת יובילו לתוצאות בלתי רצויות, ולפעמים עד להתמוטטות, כמו בוונצואלה.