קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

טראמפ וסנדרס רואים מפסידנים בכל מקום

high-angle shot of a rock, a crumpled paper and an old pair of scissors, depicting the rock-paper-scissors game, on a rustic wooden surface

http://fee.org/articles/why-trump-and-sanders-see-losers-everywhere/

פורסם ב- FEE.org, 20.01.2016

מה משותף לדונאלד טראמפ, ברני סנדרס…וכמעט כל הפוליטיקאים בישראל?

דונאלד טראמפ, ברני סנדרס, פוליטיקאים ואינטלקטואלים רבים, וחלקים גדולים בציבור הרחב מחזיקים באמונה מוטעית והרסנית לגבי טבעו של החליפין: הם חושבים שפעילות כלכלית היא כמו מלחמה בה המטרה של קבוצה אחת היא "להביס" קבוצה אחרת.

מפסידני סכום-אפס

חישבו על הדרך בה טראמפ ואחרים מדברים על סחר בינלאומי.  המסגרת הכללית היא הסתכלות על מדינות אחרות כמתחרות.  המטרה של מדיניות מסחר היא איכשהו "להביס" אותן, כי אם הן "מנצחות" ומוכרות לארה"ב הרבה דברים, אז ארה"ב מפסידה.  התוצאה של חשיבה זו היא מדיניות שגויה, כמו הצעתו של טראמפ להחיל 45% מכס על יבוא מסין.

כלכלת שוק היא לא משחק סכום אפס

חשיבה של "אנחנו והם" מאפיינת גם את השמאל, הרואה מאבק מתמשך בין הון לעבודה.  עבור השמאל, ההון תמיד מנצח והעובדים תמיד מפסידים – אלא אם כן הממשלה מתערבת.  לפי תפיסה זו, הרווחים של "ההון" תמיד באים ל חשבון הפסדם של העובדים.

שני הטיעונים חולקים את אותה אמונה שהישגם של "המנצחים" חייבים לבוא על חשבונם של "המפסידים", או במילים אחרות – פעילות כלכלית היא "משחק סכום אפס".  משחק פוקר, בו גודל הקופה קבוע, הוא משחק סכום אפס.

שחקני "win-win"

כלכלת שוק, לעומת זאת, איננה משחק סכום אפס.  חישבו על הרווחים של יזמים כמו סטיב ג'ובס או מרק צוקרברג, או כל אחד מאלפי הממציאים שנעשו עשירים על ידי כך שסיפקו לנו מוצרים ושירותים שאנחנו מעריכים.  הרווחים שלהם אינם ההפסדים שלנו.  להיפך – שווקים הם משחקי "win-win".  יזמים יכולים להרוויח רק אם הם מספקים לנו דברים שאנחנו מעריכים יותר ממה שאנחנו משלמים או נותנים כדי לקבל.  כשאתם קונים משהו בדוכן אוכל אתם ממחישים את היתרון ההדדי של מסחר – בעל הדוכן מקבל כסף, ואתם מקבלים משהו טעים לאכול.  שניכם "ויתרתם" על משהו שאתם מעריכים פחות ממה שקיבלתם.

אז כשאנשים מתלוננים שארצות הברית "מפסידה לסין", כנראה מכיוון שיש לה גירעון מסחרי עם סין, הם נופלים לאשליית ה"סכום אפס".  המשמעות של גירעון מסחרי היא פשוט שארצות הברית קונה יותר מסין מאשר סין קונה ממנה.  זה לא אומר שהסינים "מנצחים".  קודם כל, אין דבר כזה "הם".  ה"מנצחים" הם אינדיבידואלים – מוכרים סינים, האנשים שהם מעסיקים, והצרכנים האמריקאים שקונים מהם.  הצגת מסחר כתחרות בין מדינות היא שגויה – מסחר מתבצע תמיד בין פרטים או קבוצות.  שנית, שני הצדדים מנצחים.  מוכרים סינים מקבלים דולרים אמריקאים, וצרכנים אמריקאים מקבלים מוצרים שהם רוצים במחירים נמוכים, דבר שמשחרר עבורם הכנסה, שבה הם יכולים לרכוש מוצרים ושירותים אחרים, דבר שבתורו מייצר מקומות עבודה בסקטורים אחרים של המשק האמריקאי.  כדאי לציין שהדולרים הנ"ל חוזרים לארצות הברית כשחברות סיניות משקיעות בנכסים אמריקאים, החל במגזר הפרטי וכלה בחלק מהחוב הממשלתי.  הדולרים שרוכשים מוצרים סינים לא נעלמים, הם חוזרים בצורה של השקעות במוצרי הון.

כשלא מבינים מה זה "תחרות"

חלק ניכר מהסיבה שרבים מסתכלים על מסחר כעל משחק סכום אפס היא הבנה שגויה של המונח "תחרות".  תחרות בשוק איננה כמו תחרות בספורט.  פרידריך האייק קרא לתחרות "תהליך גילוי".  בספורט, קבוצות מתחרות כדי לגלות מי מהן טובה יותר.  בשווקים, אנחנו מגלים מי מייצר את המוצרים הטובים ביותר במחירים הטובים ביותר על ידי כך שאנחנו מאפשרים למוכרים ולקונים להתחרות.  אך יש הבדל קריטי אחד: ספורט הוא משחק סכום אפס.  קבוצה אחת מנצחת והשניה מפסידה.  תחרות בשוק היא משחק win-win.  נכון, יש מוכרים שירוויחו ויש שיפסידו, אבל כך הקונים מרוויחים.  כמו כן, כל האנשים שירוויחו מכך שלקונים יש יותר כסף פנוי לרכוש את המוצרים שלהם.  בניגוד לפוקר, בו הקופה קבועה מראש, בשוק הקופה גדלה – נוצר שפע.

להסתכל על התמונה הגדולה

מנכ"לים של חברות מסחריות רגילים לראות את תהליך התחרות מנקודת המבט הצרה של החברות שלהם, שלפעמים מפסידות בתחרות עם חברות אחרות, דבר שעשוי להוביל אותם להאמין שאותו עיקרון חל גם על מדינות או על הכלכלה ככלל.  זו אולי הסיבה שבגללה טראמפ חושב שהוא צריך "לנצח" את סין.  זה גם אולי מסביר את הסיבה שבגללה סנדרס מאמין שארצות הברית בתחרות לשמר מקומות עבודה.  סנדרס חושב שהמסחר "גונב" מקומות עבודה מארצות הברית.

ההבדל הקריטי בין תחרות בשוק לסוגים אחרים של תחרות הוא ההבדל הכי חשוב.  מסחר איננו משחק סכום אפס, אלא הדרך בה אנו יוצרים שיתוף פעולה ותועלת הדדית.  אי-היכולת להבין הבדל זה פותחת את הדלת לדמגוגים משמאל ומימין.