פורסם ב- FEE.org, 15.12.2015
http://fee.org/anythingpeaceful/the-first-amendment-could-break-the-grip-of-government-unions/
המאבק נגד כוחם הדורסני של איגודים ממשלתיים מקבל תפנית מכיוון בלתי צפוי. למרבה הצער, ולא רק מהסיבה הזו, בישראל אין חוקה:
ב-11 לינואר, 2016, בית המשפט העליון האמריקאי יקשיב לטיעונים בתיק "פרידריקס נגד איגוד המורים של קליפורניה". אם בית המשפט יפסוק לטובתה של רבקה פרידריקס, מורה בבית ספר ציבורי בקליפורניה, יהווה הדבר צעד ראשון לתיקון הנזק העצום שנגרם בשנות השישים והשבעים עקב ההתאגדות המאסיבית של עובדים במגזר הציבורי.
פשיטת רגל של רשויות מקומיות ושל מדינות, חינוך ציבורי מתנוון, שחיתות פוליטית, והתקפות על חופש הביטוי וחופש ההתאגדות של עובדי מדינה, הם רק הנזקים הבולטים ביותר של טעות נוראית זו.
השאלה העומדת בפני בית המשפט היא האם אילוץ עובדי מדינה לשלם דמי חבר לאיגוד עובדי מדינה הוא הפרה של התיקון הראשון לחוקה (המבסס את חופש הדת, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, והחופש לפנות אל הממשלה).
בתיק "אבוד נגד משרד החינוך של דטרויט" מ-1977, בית המשפט העליון נתן אישור לכפיה הזו. בית המשפט קבע שוועדים יורשו לכפות על עובדי מדינה לשלם עבור פעילויות הקשורות למשא-ומתן הקיבוצי שהם ניהלו בשמם, אבל לא עבור פעילויות של לובינג פוליטי, שכן הדבר יפר את זכאותם לחופש הביטוי.
בפסק הדין, השופט לואיס פאוול הזהיר שאין שום בסיס ליצור הפרדה בין שני סוגי ה"פעילויות…עד כמה שהאינטרסים המוגנים ע"י התיקון הראשון נוגעים בדבר. מו"מ קיבוצי במגזר הציבורי הוא 'פוליטי' בכל מובן המילה".
בתיק "אבוד", בית המשפט התעלם מחששו של פאוול, אך בתיק "פרידריקס" הוא יאלץ לשקול מחדש תובנה זו – שמשא ומתן קיבוצי במגזר הציבורי הינו פוליטי מטבעו. שכרם, ושאר תנאי העבודה, של עובדי המדינה הם שאלות פוליטיות: הם משפיעים על המצביעים, משלמי המיסים, ופעולותיהן של רשויות ממשלתיות. לכן, אסור לאלץ עובד מדינה לשלם דמי חבר או אגרות עבור מו"מ קיבוצי.
אם בית המשפט יסכים בסוף עם פאוול, אף וועד או איגוד לא יוכל לאלץ אף עובד מדינה לשלם דמי חבר או אגרות עבור אף דבר. עובדה זו תשים קץ למעגל האימים שבו וועדים גובים בכפיה דמי חבר מעובדי מדינה ומשתמשים בכספים לעזור לפוליטיקאים התומכים בהם להשיג ולשמר כוח פוליטי, והם בתורם מחזקים ומעשירים את הוועדים.
איגוד המורים של קליפורניה בפאניקה מחשש להפסיד את המשפט. האיגוד הפיץ מצגת פאוורפוינט בה הוא מפציר בתומכיו להעלות רעיונות איך להתמודד עם פסיקה נגדו. בסוף המצגת, האיגוד עושה מה שהוא היה אמור לעשות מלכתחילה: לדון בדרכים בהן הוא יוכל לשכנע מורים שחברות באיגוד כדאית. חברות כפויה באיגוד פוטרת אותו מהצורך להצדיק את עצמו לקהל המורים השבוי.
הטיעון העיקרי של האיגוד לטובת חברות כפויה הוא טיעון "הטרמפיסט החופשי". האיגוד טוען שתחת "עיקרון היצוג הבלעדי", איגודים מורשים חייבים לייצג את כל עובדי המדינה מכיוון שאם חלק מהעובדים לא ישלמו דמי חבר אך יהנו מיתרונות היצוג של האיגוד בחינם, הדבר לא יהיה הוגן.
אך טיעון זה מעלה שאלה יותר מהותית: מדוע שוועדים ממשלתיים ייצגו עובדים שאינם חברים בהם מתוך בחירה? ללא "יצוג בלעדי", לא יהיו טרמפיסטים חופשיים כלל. וללא טרמפיסטים חופשיים, אין בסיס לטובת חברות בכפיה ולתשלום כפוי של דמי חבר – פוליטיים או לא.
שאלת היצוג הבלעדי לא עומדת עכשיו לפתחו של בית המשפט, אך אם גביה בכפיה של דמי חבר תיאסר, יוטל ספק על היצוג הבלעדי. אחרי הכל, כפיה על עובד להצטרף לאיגוד כתנאי להעסקה בשירות הציבורי מפרה בבירור את חופש ההתאגדות שלו.