קצר ולעניין

מתוך הרצאתו מ-1968 של פרידריך האייק "תחרות כתהליך של גילוי":

התיאוריה הכלכלית יכולה לפעמים להפריע להבנה אמיתית של אופיו של תהליך התחרות, מכיוון שהיא מתחילה מהנחת יסוד של כמות נתונה של סחורות במחסור.  אבל השאלות – איזה סחורות נמצאות במחסור, או איזה…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של צ'רלס סטיל, "הניסוי הסובייטי: לקחים לפיתוח כלכלי":
ברית המועצות הייתה אחד הניסויים הגדולים ביותר בפיתוח כלכלי – ניסוי ענק, טרגי, וכושל.  אפשר לייחס ישירות את הביצועים הירודים של השיטה הזו לחוסר היכולת של המתכננים המרכזיים להקצות משאבים…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך מאמרו של פול היינה, "מדידות של עושר והשערות של צדק":
נניח ששודד חמוש מעמיד בפניכם ברירה – "הכסף או החיים".  כולנו נסכים שאתם לא לוקחים חלק בחליפין מרצון כשאתם נותנים לו את הכסף מהארנק שלכם.  אנחנו קוראים לזה כפיה מכיוון שהשודד משכנע אתכם לעשות כרצונו בכך שהוא מאיים לצמצם לכם את האופציות.
השווו מקרה זה למקרה בו נהג מונית לא רוצה להסיע אתכם אלא אם כן תשלמו לו.  אם במקרה זה תתנו לו כסף מהארנק שלכם, כולנו נבין שאתם לוקחים חלק בעסקת חליפין מרצון.  ההבדל בין שני המקרים הוא שנהג המונית משכנע אתכ…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו העומד לצאת לאור של תומס סואל, "אפליה ופערים":

"להרוג את האווזה שמטילה את ביצי הזהב זו אסטרטגיה פוליטית הגיונית, בתנאי שהאווזה לא תמות לפני הבחירות הבאות"

למאמר המלא

מדוע פיקטי טועה

לא בכל יום נהפך ספר עיון, שנכתב על ידי כלכלן צרפתי ופורסם בהוצאה לאור אוניברסיטאית, לרב-מכר. פול קרוגמן כתב ב"ניו יורק טיימס" כי הספר "ההון במאה ה-21" מאת תומס פיקטי הוא הספר הכלכלי החשוב ביותר בעשור האחרון. אבל קוראים אידיאולוגים פחות צריכים להיות זהירים יותר. 

מצד אחד, ספרו של פיקטי חשוב וראוי להערכה. יש בו מידע רב ונתונים על הצטברות ההון מאז המהפכה התעשייתית. 

מצד שני, פיקטי טוען שלא מדובר בספר אנטי-קפיטליסטי. גם "הקפיטל" של קרל מרקס לא היה אנטי-קפיטליסטי באותה מידה: הוא רק התיימר להסביר איך ומתי יתמוטט הקפיטליזם. בין שאר מטרותיו, מנסה פיקטי לבחון מתי יזמות ושכר-עבודה נהפכים למתגמלים פחות מאשר בעלות על הון. לדבריו, כאשר שיעור התשואה על ההון גבוה משיעור הצמיחה במשק, הרווח על ההון נוטה לגדול מהר יותר מאשר השכר. זה, לדבריו, המצב במערב כיום.

אך ספרו של פיקטי עוסק פחות ביעילות כלכלית ויותר בצדק חברתי. "בנייתה של חברה צודקת", לדבריו, "היא תכליתה של דמוקרטיה". "צודק", מבחינתו של פיקטי, משמעו "שוויוני". הוא לא מסביר מדוע זה צריך להיות כך, אם כי הטענה הזאת מוצאת לה אחיזה בקרב אנשי אקדמיה אמריקאים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים מהשמאל משני צדי האוקיינוס האטלנטי, מברק אובמה ועד פרנסואה הולנד.

פיקטי אינו מאמין שהשוק החופשי יכול באופן ספונטני לייצר שוויון גדול יותר: התערבות ממשלתית נחוצה על כן, בעיקר באמצעות מיסוי. הפסימיות שלו עומדת בסתירה לממצאים של רוב הכלכלנים הקלאסיים, שרואים את עלייתו של המעמד הבינוני כתולדה של הקפיטליזם.

המחבר מראה את נטיות לבו האמיתיות בפרק האחרון של הספר, שם הוא טוען כי שוויון הכנסות הוא מטרה בפני עצמה. כדי להשיג זאת, ממשלות חייבות לחלק מחדש את העושר, לדבריו. כיצד? על ידי מיסוי בעלי ההון.