עימותים בכניסה לבית הנבחרים במישיגן ערב ההצבעה על החוק
הבשורה המעניינת ביותר בתקופה האחרונה בארצות הברית מגיעה ממישיגן, שבה הועבר בחודש ינואר חוק המעגן את הזכות לעבוד.
אפשר ללמוד על חשיבות החוק מהתגובה הזועמת של ארגוני העובדים. פעילי איגודים מקצועיים צבאו על בית הנבחרים של מישיגן, והמשטרה נאלצה להיערך בכוחות מוגברים כדי לוודא שהמחוקקים יצליחו לבצע את מלאכתם.
אנשי האיגודים ניסו לשכנע את המחוקקים שחוקים המעגנים את הזכות לעבוד שוללים זכויות של התארגנות עובדים, או אוסרים על ניהול משא ומתן קולקטיבי. נשיא ארצות הברית ברק אובמה טען גם הוא כי "אסור לנו לנסות לשלול את הזכות לשאת ולתת על שכר גבוה יותר ותנאי עבודה טובים יותר".
אלא שהחוק בדבר הזכות לעבוד אינו שולל אף אחד מאלה. הוא מחזק עובדים כפרטים. הזכות לעבוד מתירה לעובדים לבחור בעצמם אם ברצונם להצטרף לאיגוד. החוקים מונעים את יכולתו של האיגוד כיום לכפות על העובדים להצטרף ולשלם דמי חברות. מורה אמריקאי שיבחר לא להצטרף לאיגוד יוכל מעתה לחסוך כמה מאות דולרים בשנה בדמי חברות שמושקעים בדרך כלל בקידום מטרות פוליטיות שהוא עצמו, אולי, כלל אינו מאמין בהן.
האיגודים מתעבים את החוק משום שהם יודעים שעובדים רבים יעדיפו לא להצטרף לאיגוד. האמריקאים כבר ראו מה קרה לתעשיות הרכב והפלדה, לשירות הדואר ולענפים רבים אחרים. איגודים עשויים להשיג הטבות לעובדים, אך לעתים קרובות מחיר ההטבות הוא פגיעה בתחרותיות של הענף, ובסופו של דבר, לאובדן מקומות עבודה של חברי איגוד. כך למשל, כללי העבודה של איגוד נהגי המשאיות – הדרישה להעביר לחם ועוגות במשאיות נפרדות – עלו לעובדי מאפייה במקומות עבודתם. הזכות לעבוד מעניקה לעובדים אפשרות בחירה.
החוק במישיגן מייצג פריצת דרך מיוחדת, משום שהוא נחקק במה שהיה בעבר הלב התעשייתי של אמריקה, ובמדינה שבה 17.5% מהעובדים עדיין מאורגנים באיגודים. ברחבי ארה"ב, שיעור העובדים המאורגנים הוא 11.8%, אם כי במגזר הפרטי שיעור זה עומד על 6.9%.
מישיגן היתה למדינה ה-24 לעגן את הזכות לעבוד, וייתכן שזה יהיה הדבר הטוב ביותר שיקרה לכלכלתה מאז המצאת מנוע הבעירה הפנימית. מישיגן עדיין ניצבת במקום השישי בארה"ב בשיעור האבטלה, העומד על 9.1%, והיא רשמה את אחד השיעורים הנמוכים ביותר בצמיחת ההכנסה לנפש בין השנים 1977 ו-2011. מבול של נתונים כלכליים מראה כי מדינות שאימצו את הזכות לעבוד הצליחו למשוך השקעות ומקומות עבודה, יותר ממדינות עם איגודים חזקים.
מתוך עשר המדינות בארצות הברית שבהן שיעור צמיחת ההכנסה לנפש הוא הגבוה ביותר, שמונה אימצו חוקים של זכות לעבוד. המספרים האלה מביאים להגירה נטו ממדינות שבהן יש חברות כפויה באיגודים: בין 2000 ל-2010, חמישה מיליון בני אדם עברו ממדינות עם חברות כפויה באיגודים, למדינות שבהן אומצו חוקי הזכות לעבוד. הכלכלן ריצ'רד ודר כתב בכתב העת Cato Journal בשנת 2010 כי נמצא "קשר חיובי בעל תוקף סטטיסטי" בין חוקי הזכות לעבוד לבין הגירה נטו. ודר מצא גם כי שיעור צמיחת ההכנסה לנפש במדינות עם חוקי הזכות לעבוד היה גבוה ב-23%.
אך ככל שהנתונים האלה מרשימים, הטיעון הטוב ביותר בעד הזכות לעבוד הוא מוסרי: זכותו של הפרט לבחור. ראשי איגודים רוצים לכפות על עובדים להצטרף ולשלם דמי חברות – שאותם הם מעבירים לפוליטיקאים המגינים על כוחו של האיגוד. הזכות לעבוד שוברת את המעגל הזה של כוח איגודי מונופולי המקבל סיוע מהממשלה, למען טובת הכלל.