הטעות הענקית של תנועת ה"הערכה העצמית"

 

https://fee.org/articles/what-the-self-esteem-movement-got-disastrously-wrong/

פורסם על ידי דן סנצ'ז ב-15.05.2017

 

בשנות השמונים, "הערכה עצמית" (self-esteem) הייתה אופנה רווחת.  ספרים וסמינרים מילאו את התודעה הציבורית.  ב-198…

למאמר המלא

קצר ולעניין

מתוך ספרו של גרג איסטרברטק, "פרדוקס הקדמה":

"לפני מספר דורות, להיות אינטלקטואל או אומן היה מסוכן וקשה, ולעיתים קרובות חייו של האומן או האינטלקטואל היו חיי עוני.  כיום, מדינות המערב תומכות בעשרות אלפי פרופסורים עם קביעות, כמו גם אלפי סופרים ואומנים…

למאמר המלא

חמישה גרפים שישנו את דעתכם על עוני

http://humanprogress.org/blog/five-graphs-that-will-change-your-mind-about-poverty

 

 

By Chelsea Follett
Angus Deaton, the Nobel-prize winning economist (who also sits on the advisory board of HumanProgress.org), recently reiterated his belief that on the whole the world is getting better – if not, as he accepted, everywhere or for everyone at once. Perhaps that comes as no surprise, but the idea that the world is getting better in regards to poverty is actually a deeply unpopular view.

Ask most people about global poverty, and chances are that they’ll say it is unchanged or getting worse. A survey released late last year found that 92 per cent of Americans believe the share of the world population in extreme poverty has either increased or stayed the same over the last two decades.

Americans aren’t alone in that belief. Across all surveyed countries, an only slightly smaller majority – 87 per cent – believe that extreme poverty has risen or remained an intractable problem.

There are a number of cultural and psychological explanations for the persistence of such pessimism. Bad news makes for good headlines, and tends to dominate media coverage. Psychologically, people tend to idealize the past, and recall dramatic and unusual events more easily than steady long-term trends. They may also use pessimism as a means of virtue signalling.

Indeed, of those rare people who realize that extreme poverty has declined, almost all underestimate the extent of that decline. In fact, global poverty has halved over the past 20 years – but only one person in 100 gets it right.

Unsurprisingly, people in areas that have seen the most dramatic reductions in poverty are the most likely to be more aware of what’s really going on. But even in China, where hundreds of millions of people have risen out of destitution over the last four decades, half of the population remains ignorant of the broader collapse in world poverty that has occurred within their lifetimes.  Source: Glocalities Global Poverty Survey by Dutch research firm Motivaction To help bridge the gap between public perceptions and reality, here are five charts, based on data we’ve collected at HumanProgress.org, that illustrate the extraordinary progress humanity has made.

Throughout most of human history, extreme poverty has been the norm. This famous hockey-stick chart, arguably the most important graph in the world, illustrates what happened when the Enlightenment and Industrial Revolution caused income to skyrocket – forever changing the way we live, and perhaps even the way we think. Humanity, as this chart shows, produced more economic output over the last two centuries than in all of the previous centuries combined. And this explosion of wealth-creation led to a massive decrease in the rate of poverty. In 1820, more than 90 per cent of the world population lived on less than $2 a day and more than 80 per cent lived on less than $1 a day (adjusted for inflation and differences in purchasing power). By 2015, less than 10 per cent of people lived on less than $1.90 a day, the World Bank’s current official definition of extreme poverty. Not only has the percentage of people living in poverty declined, but the number of people in poverty has fallen as well – despite massive population growth. There are also more people alive who are not in penury than there have ever been. From 1820 to 2015, the number of people in extreme poverty fell from over a billion to 700 million, while the number of people better off than that rose from a mere 60 million to 6.6 billion. (Extreme poverty is again defined here as living on $1.90 a day, adjusted for inflation and differences in purchasing power.) Globally, poverty is about a quarter of what it was in 1990. And the graph below from Johan Norberg’s excellent book, Progress: 10 Reasons to Look Forward to the Future, illustrates how the decline of extreme poverty has raised living standards and brought about other tangible improvements. As poverty has lessened, so have child mortality, illiteracy, and even pollution in wealthy countries – all are now less than half of what they were in 1990. Hunger has also become much rarer. You can learn more about how increased prosperity has led to progress in other areas by watching this video from a forum inspired by Norberg’s book. If progress continues on its current trajectory, the Brookings Institution estimated in 2013 that extreme poverty (this time defined as living on $1.25 a day, again adjusted for inflation and differences in purchasing power) will all but vanish by 2030, affecting only 5 per cent of the global population. This is what they considered to be the “baseline” or most likely scenario. In the best-case scenario, they predicted that by 2030 poverty will decrease to a truly negligible level, affecting only 1.4 per cent of the planet’s population. The facts are unambiguous: despite public perceptions to the contrary, extreme poverty has declined significantly, to the point where its end may actually be in sight. So next time you hear someone bemoaning a supposed rise in world poverty, encourage them to have a look at the evidence for themselves.

למאמר המלא

קצר ולעניין

ממאמרו של ג'ון ניי בגליון יולי 2017 של מגזין Reason, "המכונית היקרה של השכן שלך צריכה לגרום לך להרגיש טוב יותר לגבי אי-שוויון בהכנסה":

"חשוב לזכור שבכל פעם שמישהו אומר שהפער בין עניים לעשירים גדל, הוא בדרך כלל מתכוון לזה שהעשירים מתעשרים יותר מהר …

למאמר המלא

המיתוס של האי-שוויון

הפגנה בניו יורק נגד האי-שוייון החברתי, אוקטובר 2011 (תצלום: דייוויד שנקבון)

בכמה נאומים במערכת הבחירות בארצות הברית הדגיש ברק אובמה את נושא האי-שוויון. בעודו מנפץ לרסיסים גירסה מעוותת של המדיניות הכלכלית של יריבו, מיט רומני, אמר אובמה: "זו אותה הפילוסופיה הלוחצת ודוחקת את מעמד הביניים מזה יותר מעשור".

האמירות האלה הן חזרה על הביקורת השמאלית הקבועה על הקפיטליזם, ולפיה הצמיחה הכלכלית אינה משרתת את כל מעמדות החברה. באמצע המאה ה-19, סוציאליסטים מסוגים שונים טענו שהקפיטליסטים מתעשרים מניצולם של פועלים, ההולכים ומתרוששים. כיום אנו שומעים כי הרווחים מצמיחה כלכלית זורמים אל בעלי ההכנסות הגבוהות, בעוד שרמת החיים של העניים ושל המעמד הבינוני באמריקה מדשדשת במקום, והפער בין העשירים ביותר לעניים ביותר גדל והולך. תמונה זו של המצב בארצות הברית הינה שגויה.

אמנם נכון, ישנם מחקרים על אי-שוויון בהכנסות המדווחים כי חלקם של האמריקאים העשירים ביותר בעוגת ההכנסה גדל במשך העשורים האחרונים, בעוד שחלקם של העניים לא גדל. אך המחקרים האלה בעייתיים. חלקם מתעלמים מהטבות הניתנות לעובדים שלא בצורת שכר. שינויים בחוקי המיסוי בארה"ב הביאו לכך שחלק גדול יותר מההכנסה מדווח בהכנסות הגבוהות, וחלק קטן יותר מההכנסה מדווח בהכנסות הנמוכות. אבל אפילו אם מקבלים את המחקרים האלה כפי שהם, כעדות להתגברות האי-שוויון, הם אינם לוקחים בחשבון נתונים רבים מדי.

ראשית, מחקרים המודדים אי-שוויון בהכנסות מתמקדים בעיקר בהכנסה לפני מס, ומתעלמים מתשלומי העברה והוצאות כגון הבטחת הכנסה, תלושי מזון, שירות הבריאות הממלכתי (מדיקאייד) ותוכניות אחרות המרכיבות את רשת הביטחון הסוציאלי האמריקאית. פוליטיקאים המבססים את דרישותיהם לחלוקה שוויונית יותר על מחקרים של אי-שוויון בהכנסות, מתעלמים בדרך כלל מרשת הביטחון הקיימת.

שנית, ונקודה זו חשובה יותר, עובדה ידועה היא כי הכנסותיו של אדם נוטות ככלל לעלות במהלך חיי העבודה. כך, למשל, אדם המחליט להשקיע יותר בחינוך עשוי לחוות תקופה ארוכה של הכנסה נמוכה במהלך שנות הלימוד, ובהמשך ליהנות מהכנסה גבוהה יותר באופן משמעותי. לכן, מדידות של אי-שוויון בהכנסה המתמקדות ברגע נתון עשויות להטעות.

דרך אחרת לבדוק את רמת החיים של אנשים במשך הזמן היא על ידי בחינה של רמת הצריכה שלהם. הצריכה הינה מדד רלוונטי יותר של הרווחה הכללית מאשר ההכנסה בכסף לפני מס, והיא נקבעת על ידי צרכנים הלוקחים בחשבון גם את הכנסותיהם העתידיות. מחקרנו האחרון, "מדד חדש של אי-שוויון בצריכה", גילה כי פער הצריכה בין קבוצות הכנסה נותר יציב להפליא במהלך הזמן. על פי מידע מסקר הוצאות הצרכנים של הלשכה לסטטיסטיקת עבודה, אם ממיינים משקי בית על פי הכנסתם לפני מס, ב-2010 החמישון התחתון היה אחראי לכ-8.7% מהצריכה הכללית, החמישון האמצעי היה אחראי ל-17.1% והחמישון העליון היה אחראי לכ-38.6%. אם חוזרים אחורה עשר שנים ל-2000 – לפני שתי תקופות מיתון, לפני קיצוצי המס של בוש ולפני ההתפשטות הנמשכת של הגלובליזציה והמחשוב – המספרים דומים. החמישון התחתון היה אחראי ל-8.9% מהצריכה, האמצעי ל-17.3%, והעליון ל-37.3%.

בעוד שהיציבות הזאת ראויה להערכה, יש בוודאי חשיבות רבה יותר לעליות הממשיות בצריכה על פי קבוצות הכנסה במשך העשור האחרון. בין 2000 ל-2010, הצריכה עלתה ב-14% אצל החמישון התחתון של משקי הבית, ב-6% בחמישון האמצעי, וב-14.3% אצל חברי החמישון העליון, כשלוקחים בחשבון שינויים באוכלוסיית ארה"ב ובגודלם של משקי הבית. וזאת, על אף המצב הכלכלי הקשה בסוף העשור.

מה באשר לרמת החיים בשנים האלה? משרד האנרגיה סוקר בקביעות את תושבי ארה"ב ומבקש מהם לדווח על מאפייני בתיהם, ובכלל זה סוגי המכשירים שברשותם. אם להאמין לנרטיב השמאלי הטיפוסי, הרי אמריקאי עני מן השורה היה מחליף בן-רגע את נסיבות חייו הנוכחיות באלו של העבר.

ואולם, גישתם של אמריקאים בעלי הכנסה נמוכה – אלה המרוויחים פחות מ-20,000$ לשנה על פי ערך המטבע ב-2009 – אל מכשירים המזוהים עם "החיים הטובים", רק עלתה. שיעור משקי הבית בעלי הכנסה נמוכה שיש ברשותם מחשב עלה ל-47.7%, לעומת 19.8% ב-2001. שיעור משקי הבית בעלי הכנסה נמוכה שבביתם שישה חדרים או יותר (לא כולל חדרי שירותים) עלה ל-30%, לעומת 21.9%, במשך אותה התקופה.

ומה עם מכשירים חשמליים? שיעור משקי הבית נמוכי ההכנסה עם ציוד מיזוג אוויר עלה ל-83.5% לעומת 65.8%; שיעור בעלי מדיחי הכלים עלה ל-30.8% לעומת 17.6%; שיעור בעלי מכונת כביסה עלה ל-62.4% לעומת 57.2; שיעור בעלי מייבש כביסה עלה ל-56.5% לעומת 44.9%. 75.5% מהאמריקאים בעלי הכנסה נמוכה מחזיקים ברשותם טלפון סלולרי, וליותר מרבע יש גישה לאינטרנט דרך הטלפון הנייד.

היינו מסתכנים ואומרים שאילו אמריקאי טיפוסי בעל הכנסה נמוכה היה נשאל בשנת 2009 אם ברצונו להחליף את ביתו בתמורה לבית שגר בו בשנת 2001, הוא היה מגחך. אם כן, במה הורע מצבו בין 2001 ל-2009?

נתונים מציירים את התמונה הבאה. במשך הזמן, האמריקאים הקימו רשת ביטחון אדירה אשר שירתה כראוי את העניים וסייעה להם – וכן למעמד הביניים – לקיים צמיחה משמעותית בצריכה, חרף הסטגנציה לכאורה בהכנסה בכסף. הרעיון כי חברה אשר השיגה הישג כזה, נגועה בהונאה או באי-צדק בסיסי, הוא רעיון עיוועים.

1 Comment

  1. נעמי

    יש נקודה אחת שאליה לא כל כך מתייחסים. ברמה מסויימת של אי שיוויון, אין שום אפשרות לניידות חברתית עבור אנשים מהמעמד הנמוך. למשל, שכר הלימוד באוניברסיטאות הטובות בארצות הברית הוא גבוה בצורה שאדם מהעשירון התחתון פשוט לא יכול לשלם. עובדה זאת לבדה חוסמת בפניו משרות עם שכר גבוה יותר. כלומר יש כאן חסימה חברתית של המעמד הנמוך. חוסר התקווה המוחלט הזה מאוד מתסכל, וזאת בעיה שלקפיטליזם אין פתרון אליה.

Comments are closed.